צ'יפופו במתח

בעידן בו כל ילד חולם לנענע את עכוזו בלהקת בנים כשיהיה גדול וכל ילדה משקיעה אנרגיות מנטליות עצומות בלהבדיל בין חברי פייב או חברי אן-סינק השונים במקום להתרכז בשיעורים, כדאי לעצור לרגע, לנשום עמוק ולחפש אשמים. באופן טבעי הייתי מאשימה את מנודו - הבוי-בנד הלטיני הלוהט של האייטיז שריקי מרטין שקשק בו את המאני-מייקר שלו בצעירותו. אבל העובדה המצערת היא שהם לא אשמים. אפילו ג'ו מקנטייר מניו קידס און דה בלוק לא אשם. אז מי כן? המאנקיז! ואותם באמת שלא נעים להאשים, בייחוד לא אחרי שירים יפים כמו “I’m a believer", “Last train to Clarksville" ורגע הקריוקי המרגש מ"דוסון קריק": “Daydream believer".

אבל למרות שהיום הם נחשבים ללהקת סיקסטיז חביבה ומכובדת, התחילו המאנקיז בתור סדרת טלוויזיה על להקה, כאשר שניים מהם היו מוזיקאים באמת, אבל שני האחרים היו סתם שחקנים שלא החזיקו גיטרה בידיהם מעולם. ברגע שהמוזיקה מהסדרה – אותה הם לא כתבו ובטח שלא ניגנו – החלה להצליח יותר מהסדרה, הם באמת התחילו להיות בצרות. למזלם הם למדו לנגן, וכשהסדרה ירדה מהמסכים, אחרי שתי עונות בלבד, הם נאלצו להפוך ללהקה אמיתית כדי להמשיך להתקיים.

יש להודות שהם עשו עבודה לא רעה, אבל לאור העובדה שהם היו פבריקציה של מפיקי על וגם ממבחינת סוג ההערצה האובססיבי, החרמני והאישי שהם עוררו אצל הילדות, הם יותר מראויים לתואר המפוקפק להקת-בנים, גם אם היום מישהו שנראה כמו מיקי דולנז בחיים לא היה מתקבל לווסטלייף. ביום רביעי, 3 בינואר, בשעה 23:00, תוכלו ללמוד את החומר באופן יסודי ב"מאחורי המוזיקה" של VH1 עם המאנקיז.