מאוד קל להיות ציני כלפי אימג'ן דרגונס. ממבקר מוזיקה, זה כמעט מתבקש. ב-2019, כשקורי טיילור, סולן להקת סליפנוט, הכריז בריאיון שאימג'ן דרגונס היא הלהקה הגרועה בעולם, הוא יצר מם אינטרנטי שדי יצא משליטה. חובבי רוק מרחבי העולם הפכו את "הדרקונים" הנחמדים מלאס וגאס לבדיחת רשת די מרושעת, ולא ממש מנומקת, לפיה מדובר בלהקה הגרועה אי פעם.
במגזין "ספין" ניסו להסביר את האיבה של חובבי מוזיקה אניני טעם ללהקה. "להאזין לאימג'ן דרגונס זה להיות קורבן של נסיבות", נכתב במאמר של אנה גאקה, "קורבן של פלייליסטים שנקבעו על ידי אלגוריתמים, תחנות רדיו ועוד מדיומים בהם מוזיקה הופכת למוצר אותו צריך לסבול בפאסיביות, במקום ליהנות ממנו באקטיביות".
קשה היה לברוח מהתחושה הזאת בהופעה אמש של אימג'ן דרגונס בפארק הירקון. הלהקה ביצעה 19 שירים, וכולם הרגישו מוכרים לגמרי. כולם הרגישו כמו להיטים, גם אם הם לא באמת היו כאלה. מתישהו שמעת אותם ברדיו במונית, באיזו פרסומת בטלוויזיה או שאיזה שיר נדחף לפלייליסט ולמרות שלא טרחת להאזין לו שוב, הוא נתקע לך במוח. זו הנוסחתיות של הלהקה, שמצד אחד הופכת את המוזיקה שלהם למין בליל חסר ז'אנר מוגדר מצד אחד, ומצד שני הופכת כל שיר שלהם לחגיגה שאפשר להתרפק עליה לכמה דקות, ואז להמשיך הלאה בחיים עם חיוך על הפנים. לפעמים זה כל מה שצריך.
אז כן, הכל נכון. מדובר בקולדפליי לעניים, להקה שניסתה ללכת בעקבותיה של ממפורד אנד סאנס ויצא לה U2 - ולא מהתקופות הטובות. להקה שמושכת למופעים שלה המון ילדים קטנים - ואכן, היו אתמול אלפי ילדים בדשא שעוד לא נולדו כש"רדיואקטיב" יצא כסינגל - מעידה כנראה על מוזיקה ילדותית. ובעיקר, לא משנה כמה הסולן דן ריינולדס ינסה למכור את עצמו כסמל מין, בסופו של דבר הוא ילד מורמוני טוב, שנושא דרשות מעיקות על הבמה על אהבה וקבלה עצמית - הכי רחוק מסקס, סמים ורוקנ'רול.
ואולי דווקא בגלל כל זה, העובדה שההופעה אתמול הייתה אחת הטובות שהיו בשנים האחרונות בפארק הירקון מעידה לא מעט על הכוח של המוזיקה של הלהקה המושמצת. המחמאות מגיעות קודם כל לקהל הישראלי (המושמץ לא פחות) שרכש את כל הכרטיסים מראש, ומילא את הפארק באהבה גדולה ושר עם ריינולדס את כל המילים.
נראה שריינולדס עצמו עבד על גופו לא פחות מאשר על המוזיקה שלו בעשור האחרון. הסולן בילה את רוב ההופעה על הבמה בלי חולצה, ועם מכנסי גלישה קצרים. ריינולדס נראה קצת כמו הרקולס, הגיטריסט ווין סרמון נראה קצת כמו ישו והבסיסט בן מקקי נראה כמו כל היפסטר מקועקע בפלורנטין. די מדהים לחזור לתמונות של חברי הלהקה מתחילת הדרך, ולראות את הדרך שהם עשו מארבעה חברים חנונים שהקימו להקת אינדי - לפצצת רוק שממלאת אצטדיונים ברחבי העולם.
וזו גם הנקודה בה הלהקה מנצחת את כל הציניות שבעולם. כששמים בצד את כל הבולשיט, הם עושים פשוט רוק מצוין. כן, אין שם את המלודיות הכי מתוחכמות בעולם, אבל הכריזמה של ריינולדס והקול המרשים שלו מחפים על הכל. מדי פעם הוא עוצר לדבר בגמלוניות עם הקהל (כולל סקר מוזר בשאלה: "האם יש ירח מלא היום?"), וזה קצת פוגם בקצב של ההופעה. גם קטעי הווידאו הארוכים והמוזרים שהוקרנו על הבמה היו מיותרים ולא הוסיפו דבר להופעה. אלא שהכל זוטות, כי ברגע שהלהקה מתחילה לנגן, וריינולדס מתחיל לשיר, מתחולל קסם על הבמה.
הלהקה ביצעה את הלהיט הגדול "Believer" כבר בשיר השני של ההופעה, אך מי שחשש שמפה תהיה רק ירידה זכה לשמוע להקה שמאוד בטוחה בחומר שלה, ויודעת איך לספק שואו גדול, שכלל גם פירוטכניקה בימתית צנועה (את הצמידים המפורסמים שמחליפים אורות שליוו את הלהקה בהופעות בארה"ב לא הביאו לישראל). את להיט הפריצה שלהם, "Radioactive" שמרו חברי הלהקה כרגיל לסיום המופע, רגע לפני השיר האחרון - והקהל תגמל את הלהקה בדואט מושלם עם 60 אלף איש. הרגע הזה היה שווה כמעט לבדו את מחיר הכרטיס.
במדינה בה נהוג להתלונן על כל דבר, ראוי גם לדעת להחמיא במקומות שצריך - וזה בהחלט מקרה שכזה. במקום להביא עוד אמן מזדקן במחיר מופקע, לייב ניישן הביאו לישראל את אחת הלהקות המצליחות מסחרית בעולם בעשור האחרון. הקהל פרגן בחזרה ורכש את כל הכרטיסים. כל הצדדים זכו עם מופע שכל שיר בו הרגיש כמו הדרן, ושלח את הקהל הביתה עם תחושה מושלמת של עוד.
בקטנה
לפני חודש וחצי נכחתי בחמש הופעות ענק בבריטניה. מבין אלפי ההבדלים שיש בין התרבות האנגלית לשלנו, קשה היה שלא לשים לב לתופעה שהרגישה משונה מעיניים ישראליות: מתוך מאות אלפי האנשים שהיו איתי בהופעות האלה - אף אחד לא הדליק סיגריה. אפילו לא ג'וינט. לא היו שלטים שמורים שאסור לעשן, זה פשוט היה ברור לכולם. נימוס בסיסי אם תרצו. אמש בהופעה, כמו תמיד, היו שלטי ענק שהורו שאסור לעשן בכל שטחי ההופעה, ובכל זאת אלפי ישראלים נאלצו לספוג עשן סיגריות וג'וינטים בעל כורחם. והפעם כאמור, היו גם אלפי ילדים שנאלצו לחזור הביתה עם ריח של מאפרה. לרגע חשבתי שאולי זה משהו שאמור לעניין את השוטרים הרבים שהסתובבו משום מה באזור הגולדן רינג, אלא שאחרי שראיתי שוטר שמדליק סיגריה בעצמו וצופה בהנאה במופע, הבנתי שלטוב ולרע, יש עדיין מרחק גדול בינינו לבין אירופה.