איילת מנחמי היא אחת הבמאיות הבולטות בתולדות הקולנוע הישראלי. היא פרצה עם "עורבים", סרט מיתולוגי באורך ארבעים דקות שיצא ב-1988 וסימן אותה בהבטחה גדולה. בתחילת שנות התשעים ביימה יחד עם נירית ירון את "סיפורי תל אביב", סרט עלילתי באורך מלא שהציג שלוש אפיזודות על חייהן של נשים בעיר הגדולה והפך לפולחן - פולחן שהתחדש כשלהיט הניינטיז הזה עלה לאחרונה בנטפליקס הישראלי. לא פחות מ-15 שנה עברו עד שביימה את סרטה העלילתי הארוך הבא, אבל גם הוא היה להיט מוערך - "נודל" מ-2007.
עשור לאחר מכן ביימה מנחמי את הסדרה "נופלות על הרגליים", אבל היא שוב לקחה הפסקה ארוכה מקולנוע. האתנחתא הזו מסתיימת עכשיו ובצורה הכי מרשימה שיש. "שבע ברכות", הסרט החדש שבו עמדה מאחורי המצלמה, עולה בסוף השבוע נישא על גל של תגובות משתפכות. הוא צפוי להיות הזוכה הגדול בטקס פרסי אופיר ביום ראשון הקרוב ולייצג את ישראל באוסקר, וחוזים לו גם הצלחה קופתית מרשימה ומכירות של מאות אלפי כרטיסים.
"למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן? כי לא חשוב לי לעשות בכל מחיר", אומרת מנחמי כשאני שואל לגבי ההפסקות הארוכות בין סרטיה הארוכה. "עשיתי דברים אחרים - אני פריקית של קיאקים, טיילתי בעולם וצילמתי בטיולים האלה. הייתי גם יושבת בבית ומצלמת. אין מבחינתי היררכיה של עשייה. הגיעו אליי הצעות לעשות סרטים ארוכים. שאלתי את עצמי 'אני רוצה להקדיש שנים מהחיים שלי על הדבר הזה, שהוא של מישהו אחר?' והתשובה היתה לא. היה שלב שאמרתי לעצמי שאולי כבר לא אעשה עוד סרט, וזה היה בסדר מבחינתי".
ואז הגיע התסריט של "שבע ברכות". כתבו אותו אלינור סלע ובת דודתה ריימונד אמסלם, שגם מופיעה בתפקיד הראשי. הכוכבת מגלמת אישה שנולדה במרוקו, עלתה עם משפחתה לארץ ואז היגרה בעצמה לצרפת, שם עשתה חיל כבנקאית. היא חוזרת לישראל לרגל חתונתה והמנהג בשמו הנקרא הסרט - שבוע של ארוחות חגיגיות לכבוד הכלה. אך מה שהיה אמור להיות חגיגה משמחת הופך לדרמה טעונה, כשהגיבורה מחליטה לפתוח לראשונה פצע מן העבר: מתברר כי בגיל שנתיים, אימה ברוכת הילדים מסרה אותה לאחותה העקרה, פרקטיקה שהיתה מקובלת במשפחות יהודיות במרוקו של אותה תקופה.
"נכנסתי לפרויקט מאוחר מאוד", אומרת מנחמי בריאיון לוואלה! תרבות. "ריימונד ואלינור לא רצו לביים את התסריט בעצמן, וכל מיני אנשים אמרו להן שהן צריכות לקחת במאית ולא במאי. הן התחילו לחפש, ואז המליצו להם עליי. רונן בן טל, המפיק של הסרט, שלח לי את התסריט, וישר אמרתי לא".
כי את אומרת לא להכל?
"כמובן, אבל גם כי הפרויקט היה נראה לי בהתחלה כמו תיאטרון מצולם - הכל חללים סגורים והתרחשויות שהן גם קאמריות וגם המוניות. לא היה לי ברוך איך אעשה קולנוע מעשרים דמויות בחדר קטן. שיהיה ברור - התסריט היה מעולה, פנינה של ממש, אבל לא הבנתי איך אמצא את עצמי בו".
ובכל זאת, ביימת את הסרט.
"אלינור לא הסכימה לקבל את הסירוב שלי. אני, מצידי, התבשלתי. אני אדם מבועת חברתית, ולא הבנתי איך אתמודד עם סיטואציה של שלושים דמויות בחדר. אמרתי לעצמי שאולי החוויה הזו תהיה תראפויטית בשבילי, ותעזור לי להתמודד עם ההמון. אני אשכנזייה, אבל וואנבי מרוקאית. אשכנזיות היא לא אזור נוחות בשבילי. אני מחפשת את החום ואת הבלתי אמצעיות. בקיצור, התקשרתי ואמרתי 'אם לא המשכתן הלאה ומצאתם מישהי אחרת, אז הייתי שמחה להיפגש'".
מה את חושבת על זה שאנשים אמרו לאלינור וריימונד שהן "צריכות" במאית אישה?
"זה הגיוני, יש פה סיפור נשי מאוד, שנשים כתבו ומובילות אותו. כולו נובע מאנרגיה נשית. מי מתאים לביים את הפרויקט הזה? נשים, או גברים שמחוברים לצד הנשי שלהם, שזה היינו הך. זה עניין של אנושיות, אמפטיות וכישרון יותר מאשר מגדר".
כש"סיפורי תל אביב" יצא, יצאו גם לא מעט כתבות וראיונות שהדגישו את המגדר שלך ושל נירית ירון. באחד הראיונות, הכותרת היתה ציטוט שלך. סיפרת שבמהלך הצילומים, מישהו אמר שעד העבודה איתך, בחיים לא ראה במאית עוצרת בזמן הצילומים לשים ליפסטיק. אני מניח שהיום אף אחד כבר לא אומר משהו כזה.
"הרבה דברים כבר חלפו מהעולם. הדבר היחיד שלא חלף זה השאלות על הנושא. במאית זו במאית כמו שבמאי זה במאי, ומי שנמצא בצילומים לא חושב על זה פעמיים. לא רואים את זה ולא מרגישים את זה בכלל. כמובן שאני מתבססת על החוויות שלי בלבד. אני לא אוהבת הכללות ואני לא מוסמכת לדבר בשם כולן".
נוסף לפרסי אופיר ולהצלחה הקופתית, "שבע ברכות" גם צפוי לפתוח את הדיון לגבי תופעת מסירות הילדים. "לא מדברים על הסיפורים האלה. גם המשפחה של אלינור וריימונד בקושי דיברה עליהם עד שהסרט קרה", אומרת מנחמי. "עכשיו, שהסרט קרה וקורה ויקרה, כל הדבר הזה ייצא והוא ייצא בגדול. כבר עכשיו, אחרי הקרנות טרום בכורה, נשים ניגשות אליי ואומרות 'גם אצלי', 'גם אצלי'. אתה יודע כמה שנים הן שתקו? איזה לחץ המשפחות הפעילו כדי שישאירו את זה קבור?".
"אלינור, בין השאר, היא גם מרצה פופולרית. באחת ההרצאות שלה מישהי קמה ואמרה 'גם אותי נתנו ב'הלוואה' וחשבתי שזה רק אני, שזה היה רעיון של אימא שלי, לא ידעתי שיש עוד אחרות. היא לא הבינה למה מסרו אותה לבת משפחה אחרת, ופתאום הבינה שזה מנהג. הגילויים האלה - אלה עובדות משנות חיים. זו לא היתה המטרה של הסרט, אבל זו תהיה אחת התוצאות שלו - אנשים יוכלו לבוא חשבון עם העבר שלהם".
בצד ריימונד אמסלם, מככב בסרט צוות מרשים של שחקנים ושחקניות. בולטות בהן תיקי דיין ורבקה בכר, שתי שחקניות ותיקות בשתיים מן ההופעות הטובות בקריירה שלהן, כאימא וכדודה של הגיבורה. נוסף לכל האתגרים המרתקים של "שבע ברכות", הוא גם זימן אתגר לינגוויסטי - הדמויות מדברות בערבוביה של עברית, צרפתית ומרוקאית-יהודית, שפה שבעלות המלאכה הוותיקות היו צריכות ללמוד.
"לא קל ללמוד שפה בגיל כזה, והרקע שלהן העצים את הקושי. תיקי דיין יודעת ערבית מהבית, אבל ערבית סורית, אז לעשות את הסוויץ' לערבית מרוקאית היה מאתגר מאוד מבחינתה. כל הזמן קפצו ההרגלים שיושבים לה בפה בגיל חמש. למעשה, זה יותר מאשר ללמוד שפה".
למה היה לך חשוב שהדמויות ידברו בשפות שונות?
"זה היה חשוב כי ככה זה היה. שמנו לעצמנו את דגל האותנטיות. העולים המרוקאים היו מערבבים בין השפות, וזה מקסים. יש בסרט משפטים עם שלוש שפות באותה נשימה. עפנו על זה. יוגב קינן, שמשחק בסרט, גם תירגם מחזות שהיו במקור במרוקאית. מעבר לתפקיד שלו כשחקן, הוא גם ליטש את השפה והדריך את השחקניות האחרות - הוא לימד את תיקי ואת רבקה עד זוב דם. מרוקאית יהודית זו שפה הולכת ונעלמת, כמו ידייש, כי הדורות הצעירים לא מתעניינים בה, אז יש הרבה קסם בעיסוק בה".
גם תיקי דיין סירבה בהתחלה לתסריט כמוך?
"כן. היא אמרה שהיא מבוגרת מדי ללמוד שפה חדשה, אבל אמרנו שזו חייבת להיות היא. סיכמנו שריימונד, אלינור ואני נבוא אליה הביתה וננסה להסביר לה שיהיה בסדר. ברגע שבאנו כבר היה קליק, וזו היתה אהבה ממבט ראשון".
איך הכתבת את קצב הדיבור בסרט?
"אני לא יכולה לסבול קצב איטי בסרטים. הוראת הבימוי הראשונה שלי היתה - תדברו מהר, ואם לא תדברו מהר, אז כשהדמויות שותקות לא תהיה מספיק משמעות לשתיקה. ההוראה השנייה היתה - תדברו כל הזמן, אחת על השנייה. לפני שהתחלנו לצלם לקחנו את אנשי הסאונד לשיחה והזהרנו אותם שזה יהיה סיוט מבחינתם. אמרנו להם סליחה, אבל אתם תצאו מפה לאשפוז".
הסרט מתרחש בשנות התשעים. למה היה חשוב שהוא יהיה תקופתי?
"הוא חייב להתרחש בשנות התשעים. ההורים של הגיבורה והדודים שלה - זה דור שרובו כבר לא בחיים. הדמות שתיקי מגלמת מבוססת על אישה אמיתית. גם היא כבר לא איתנו. היא היתה בת 96 כשהתחלנו לעבוד על הסרט ותיקי הספיקה להיפגש איתה ברגע האחרון".
"חוץ מזה, המנטליות של ארוחות משפחתיות בשנות התשעים היתה אחרת לגמרי, כי לא היה סלולרי. היום, כולם עמוק בתוך הטלפון - אפילו הסבתות".
לעתים קרובות, בסרטים תקופתיים יש מוזיקה תקופתית. לא ב"שבע ברכות". למעשה, חוץ מאשר ברגע אחד, אין בו מוזיקה בכלל.
"איך אפשר מוזיקה בסרט כזה? איך? אין איפה לדחוף אותה בכלל. הרעש האנושי, ההמולה, זו המהות של הסרט - גם מבחינה תרבותית וגם מבחינה חווייתית. אני בחיים לא הייתי מפריעה עם מוזיקה, כי מוזיקה אומרת לך איך להרגיש. זה נכון בסרטים מסוימים, והרסני בסרטים אחרים. זה מוציא אותי מהסיטואציה. הסרט מתאר רצף של ארוחות, שמה שקורה בהן זו מתקפה ארטילרית על כל החושים ובעיקר על חוש השמיעה. תראה מה קורה היום בטלוויזיה, בכתבות דוקו-עלק. כמות המוזיקה שדוחפים שם מעוררת קבס לפעמים. כמה שקופים אפשר להיות? יש לכם סיפור מרגש, למה שלא תתנו לו לרגש, מה יש לכם?".
למרות שיש בו הרבה ארוחות ערב, זה לא סרט שיוצאים ממנו רעבים. בחרת לא לצלם פורנו של אוכל.
"קודם כל, יש כאלה שכן יצאו ממנו רעבים, אבל אתה צודק - אין פה פורנו של אוכל. אני מכבדת נוסטלגיה, ולא חושבת שהיא זקוקה לעזרים חיצוניים, אז ניסיתי להימנע מהתרפקות נוסטלגית. ברגע שאתה רואה את השולחן הערוך, אתה כבר מריח את סלט הגזר, בטח אם הסיטואציה מוכרת לך, אז אין צורך בפורנו של סלטים. זה מיותר. העדפתי להקדיש את הזמן לניואנסים של התנהגות אנושית. יש בסרט הרבה דמויות. לחלקן כמעט אין טקסט - אבל לכולן יש את הרגע שלהן".
עבדת בסרט עם בועז יהונתן יעקב, אחד הצלמים הבולטים כיום בקולנוע הישראלי. תוכלי לדבר על החזון שלך לגבי איך הסרט צריך להיראות?
"החזון הגיע מיד בזמן ההתלבטות שלי אם לרצות לעשות את הסרט או לא. הדרך היחידה לרצות לעשות אותו היתה לראות אותו כאתגר, ולא כמשהו שמכבה אותי. היה לי נורא ברור שחייבים להחיל סגנון צילום שאני נורא אוהבת. סגנון שאני מגדירה כסמי-תיעודי מסוגנן. רציתי חופש מוחלט - לא בום ולא שמום, עם מצלמה משוחררת מהכל. בהתחלה אפילו חשבנו לצלם את הסרט באייפון".
היה מבקר שאמר בפודקסט שהוא לא מבין מה עשית בסרט כבמאית. זה פגע בך?
"אם מישהו לא מבין מה אני עושה בסרט, זה אחד ההישגים המקצועיים הכי גדולים שלי. באתי לסרט הזה כדי לשרת משהו. זה משהו שלמדתי דווקא מהעבודה שלי בפרסומות - את מקבלת כסף, אז בואי תראי מה הבן אדם צריך ממך. שירותיות היא לא ערך פסול בעיני, וחיבור שלה עם כישרון זה אחלה. בכל הקשור לעבודה שלי כבמאית בסרט - המטרה שלי היתה להיטמע. אני לא חושבת שאני כזה ביג דיל. אני רק רוצה לביים נכון, והדבר הנכון במקרה זה היה לביים בלי להבליט את עצמי. יש בסרט כל כך הרבה, תאר לעצמך שגם היתה בו במאית".
מה היה הדבר הכי קשה בעשייה של הסרט?
"לדעת שזה ייגמר. תראה, אני אל-הורית ויתומה, ופתאום הרגשתי מאומצת. להיות במאית זו בדרך כלל חוויה בודדה, אבל הפעם לא הייתי בודדה לרגע. לא הרגשתי בדידות בשום שלב ומבחינתי זה היה חלום שהתגשם, וחוויה משנת חיים. כבר באמצע הצילומים התחלתי לפחד מהרגע שזה ייגמר, וכמובן שהצילומים עצמם אכן נגמרו, אבל למעשה שום דבר לא הסתיים כי אני כבר שנתיים ממשיכה לחיות בתוך זה, ובאה לארוחות המשפחתיות של אלינור (סלע) ושל רונן (בן טל)".
מנחמי היא טיפוס יוצא דופן בנוף העכשווי. היא אומרת שהדרך הכי טובה לבלוט כיום זה לשתוק. אין לה חשבונות פעילים במדיה החברתית, והיא לא אוהבת להתראיין, וכמובן גם לא אוהבת השקות ופרמיירות. "כבר כשהתחלנו לעבוד על הסרט, אמרתי שאני מפחדת מהחודש של היציאה, ומן הפרמיירה שלו", היא אומרת. "אם הייתי יכולה להמציא תירוץ למה לא לבוא לפרמיירה של עצמי, אולי לא הייתי באה. התחתנתי בנישואים אזרחיים, ולא סיפרתי על זה לאף אחד. זמן מה לאחר מכן, אחותי התחתנה, צילמנו סרט שהוקרן בחתונה שלה, ואנשים למדו ממנו שכבר התחתנתי בעצמי. הם נורא נעלבו ממני וכעסו עליי, ולמדתי מזה שצריך לכבד את המסורת, והמסורת היא להתנהג יפה ולעשות את מה שצריך".
כיוון שאת אחת הבמאיות החשובות בארץ, ובסבירות גבוהה גם הזוכה בפרס אופיר לבימוי השנה, אפשר לשאול את דעתך על מה שקורה בארץ?
"למה זה חשוב לשמוע את דעתי? למה חייבים לשאול את זה?".
אולי כי קשה להתעלם מזה. אפשר להתעלם מזה?
"אתה מדבר איתי חדשות ואני מנסה לדבר מהויות. ברור שהדברים קשורים, אבל אני מנסה לדבר על המהות ולו רק כקונטרה לזה שכולם בחדשות. אני אוהבת לראות סדרות אפוקליפטיות ופוסט-אפוקליפטיות ולעתים קרובות אני צופה בדברים שקורים במציאות כאילו שאני צופה באחת מן הסדרות האלה. זה מה זה דומה. יש בפרספקטיבה הזו גם אלמנט של הרחקה, שהיא פעולה הכרחית כדי לא להיכנס לסחרור של פאניקה. זה מתאפשר, כי אין לי הורים ואין לי ילדים ולכן אני מסוגלת לא להעביר את היומיום שלי במערבולת של חשש ודאגה".
"אני כל כך שמחה שההורים שלי מתו לפני כל מה שקורה עכשיו. אני כל כך שמחה שהחלטנו לא להביא ילדים, כי הייתי מתחרפנת. במקום זה, אני מסתכלת על הכל טיפה מהצד, לא מאמינה שזו מציאות ולא סדרה - ומחכה. יש לי סבלנות, ואני אוהבת להתבונן. אני לא מי יודע מה אופטימית. הדבר היחיד שמרגיע אותי זה שלא נשאר לי עוד הרבה לחיות. מרגיע אותי שזה הולך להיגמר, ולא נשאר אף אחד אחריי שאצטרך לדאוג לו".
אפשר כמה שאלות קצרות על הסרטים הקודמים שלך ועל חווית העשייה שלהם?
"אפשר, אבל קח בחשבון שהזיכרון שלי לא משהו".
לא כולם זוכרים, אבל ביימת את "אבא גנוב 3"! ואם העובדה הזו לא מדהימה מספיק - צילמתם את הסרט במלחמת המפרץ.
"זה זיכרון שאי אפשר לשכוח. זו היתה הזיה סטייל 'פארגו'. זה היה אבסורדי, בקטע נפלא. היינו הסרט הישראלי היחיד שהצטלם במלחמת המפרץ. צילמנו באילת, אזור שלא היה בסכנה, ועדיין נכנסו לחדר האטום כשהיו אזעקות. יהודה בארקן ואני היינו עומדים עם מסיכות גז ומתכננים את הצילומים של היום למחרת".
איך את מסתכלת על "סיפורי תל אביב" בפרספקטיבה?
"אני לא מבינה איך אנשים אוהבים את האפיזודות שאני צילמתי בסרט. קצת לא נעים לי שהקהל צריך בכלל להיחשף לבימוי שלי, הוא נראה לי פרימיטיבי קצת, בוסרי, שלא עומד במבחן הזה. אני שמחה שיש אנשים שזה לא מפריע להם. כש'סיפורי תל אביב' עלה בנטפליקס, קצת התגרדתי. כש'נודל' עלה, שמחתי".
את בקשר עם באוצ'י צאן, הילד הסיני שכיכב ב"נודל"?
"כבר לא, אבל הייתי איתו בקשר במשך עשר שנים. הוא גבה מאוד ונהיה תיכוניסט רגיל לגמרי. זה היה קטע לראות אותו ככה. היה כיף לעבוד איתו. אומרים שילדים הם אכזריים, אבל באמת שזה כלום לעומת מבוגרים".