כל השיט הזה

כשסוניק יות' הקליטו לפני 16 שנה גירסה משלהם ל”Beat on the Brat” של הראמונז, זה היה הדבר המשמח והטבעי ביותר. ב”We're a Happy Family” – אלבום המחווה החדש לראמונז, שערך רוב זומבי בעזרתו של ג'וני ראמון, אחרי שגם ג'ואי וגם דידי לבית ראמון פרשו מן העולם הזה – מי שנבחרו לבצע את "ביט און דה בראט" הם יו-2. זהו מעשה שלא ייסלח בשום אופן והוא מקשה עלי עד מאוד את ההתייחסות לכל שאר האלבום. אבל מכיוון שכבר התחייבתי, עלי להמשיך במשימה. הראמונז כתבו שירים שמתאימים בול לראמונז. זה לא דבר שנכון לומר אותו על כל להקה ואני יכולה לחשוב על הרבה מאוד להקות שכותבות יופי של שירים אבל מבצעות אותם נורא, אבל הראמונז והשירים שלהם הם יחידה הרמטית שלא סובלת חיקויים אך גם לא אינטרפרטציות יותר מדי יצירתיות.

שלושת להקות הפאנק שנטלו חלק בפרויקט – גרין דיי, אופספרינג ורנסיד – ידעו את זה ועל כן נתנו ביצועים סטרייטיים לחלוטין לשירים שלהם. רנסיד לא עשו דבר מלבד לנגן את “Sheena is a Punk Rocker” יותר מהר ויותר חזק, עם טאץ' סקא-פאנק מינימלי. גרין דיי ואופספרינג פשוט ניגנו את השירים שהם בחרו כמו גרין דיי ואופספרינג. זה לא עזר להם – התוצאה של שלושתם היא מחפירה. זה נכון לגבי מרבית הביצועים באלבום. את הביצועים החביבים-עד-טובים אפשר לספור על שלוש אצבעות: הגירסה הגלאמית והשמחה של קיס ל”Do You Remember Rocknroll Radio” מצוינת, הביצוע הסקסי של גרבג' ל”I Just Wanna Have Something To Do” עוברת אחרי שתי כוסות וודקה-תפוזים ואני שמחה להודיע לאיתי נאור שגם אדי וודר היה בין הבודדים שלא עשו מייג'ור-בושות. כל זה מוכיח שאמנם הטענה של מארקי ראמון שאסור לתת ללהקות שאינן להקות פאנק לבצע שירים של הראמונז היא לא נכונה, אבל כדאי מאוד לא לתת לאפסים לעשות את זה.

אני לא מבינה את הקטע של חברות התקליטים האלה, אבל העובדה המזוויעה היא שעותק הפרומו של “Danse Macabre” – הדיסק השלישי של ה-Faint – הגיע לידי השבוע, כשנה וחצי לאחר שהוא יצא ולאחר שהזמנתי אותו בעצמי באינטרנט. ועכשיו, מה לעשות, אני צריכה לכתוב עליו, כי עכשיו, ולא דקה קודם, כל בני ישראל יכולים לרכוש לעצמם עותק של הדיסק בחנויות התקליטים המובחרות ברחבי הארץ. האם זה מרגיש מטומטם לכתוב על דיסק כל כך הרבה זמן אחרי שהוא יצא? כן, מטומטם מאוד.
למרבה הצער ההרגשה הזאת היא יותר מדי שכיחה, ואם יש לחברות התקליטים הסברים מניחים את הדעת לתופעה זו – ובטח יש להם – אני לא רוצה לדעת. הרשו לי לצאת מתוך הנחה שמרבית האנשים שבאמת היה להם צורך להכיר את הפיינט ואת הדיסק הזה, שהביא להם את ההצלחה הבינלאומית, כבר עשו זאת מזמן, ולכן אקצר. הפיינט הם להקה מנברסקה, שעברה כמה וכמה תקופות בקריירה שלה. באלבום הנוכחי, שישב יופי על גל האלקטרו הקורץ לאייטיז של השנתיים האחרונות (למרות שהפיינט לא עושים אלקטרו), היא נשמעת כמו להקה בריטית מאמצע שנות השמונים, שעושה סינת'-פופ אפלולי עם זמר סיימון לה-בוני שכזה, בטוויסט מודעות עכשווי מינימלי (יותר בעיצוב העטיפה ושם התקליט מאשר במוזיקה). “Danse Macabre” הוא תקליט שיקי עם כמה להיטי רחבת ריקודים פיצוציים. יכול להיות שעדיף מאוחר מאשר לעולם לא, אבל לא בטוח.

ההבטחה הגדולה של הפופ הבריטי המיינסטרימי (עם מועמדות לבריטס וכל השיט הזה) הוא סינגר-סונגרייטר חדש רגיש ונדוניק בשם טום מקריי. ישנם אנשים שברוב חוצפתם משווים אותו לניק דרייק, שזה בערך כמו להשוות בין לחמניית שומשום ליהודה לוי. מה אני אגיד לכם? עוד פאקינג דיויד גריי זה בדיוק מה שהיה חסר לי בחיים.