"לעומת כל הדיכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף"...
את המילים הקשות הללו כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק לפני 90 שנה, בערב ראש השנה תשפ"ד (1933). זו הייתה שנה מזעזעת בכל המובנים.
בגרמניה עלה היטלר לשלטון ותוך חודשים ספורים הפך את הנאורה שבמדינות למרכז השלטון הנאצי באירופה. היהודים ניסו להבין לאן הרוח הרעה הזו לוקחת אותם. הישוב היהודי בארץ נחצה. הרוויזיוניסטים, בהנהגת ז'בוטינסקי, ביקשו להתבצר בלאומיות היהודית ולא לקיים שום משא ומתן עם גרמניה על הוצאת היהודים ורכושם. תנועת העבודה, בהנהגת חיים ארלוזורוב, חיפשה דרכי דיפלומטיה להציל יהודים ורכוש יהודי מידי הנאצים. בקיץ של אותה שנה נרצח ארלוזורוב והבריטים עצרו מיד אנשים מתוך "ברית בריונים" שבחודשים שלפני הרצח תקפו בחריפות מרה את ההנהגה הציונית ואת ארלוזורוב בפרט. זה היה אחד מרגעי השפל במערכות היחסים בין הימין והשמאל היהודי בתקופת הישוב היהודי בארץ.
מעט קודם לכן כבר פרסמה רחל המשוררת את השיר הטהרני שלה: "ארבעה מצורעים" ובו היא מתכתבת עם הסיפור התנכי על המצורעים בעיר שומרון (מלכים ב פרק ו). שם, בסיפור, מביאים המצורעים את בשורת הגאולה לעיר הגוועת ברעב. אבל רחל בשירה מסרבת לשמוע בשורת גאולה מפי מצורעים:
כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר - כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ, וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר, וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל -
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.
חלק מבני משפחתה וחוקרי שיריה של רחל טוענים שזהו שיר פוליטי שמבקש לבטא התנגדות טהרנית לניסיונות ההתקרבות שבין שני המחנות. בשיר זה הפכו הרביזיוניסטים ל"מצורעים". לפני כמה שנים סיפר חיים גורי שהשיר הזה של רחל מעסיק אותו כל חייו: "השיר הזה מבטא את ההתנגשות האכזרית בין המוחלט להיסטורי - בין הציווי המוסרי 'לא תרצח', ובין ההיסטוריה המגואלת בדם ובאלימות. לימים אני מבקש מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים ממלכים ב': 'רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה,/ פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה' משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן". חיים גורי ביטא את הלך הרוח של אמון עמוק שמלחמת הדעות, גם התקיפות, לא הופכות את היריב למצורע ולמורחק מחוץ למחנה.
הרב קוק, באותו מאמר שמלפני 90 שנה, שם את האצבע על הקיטלוג החברתי שמגביה חומות ניכור ושנאה בין קבוצה לקבוצה: "כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה". קירות הברזל הללו, ההולכות וגדלות, מאפילות עלינו את הבית, מסמאות עיניים והופכות את היריב לדעה לדמון מבהיל ומעורר בעתה. מתוך ההתבצרות שלי במרחב המוגן והאטום שיצרתי לעצמי אני מתבונן בעיני רוחי באויב שבמחנה השני ומצביע עליו - הוא חייב להשתנות. אני הטוב המוחלט והוא התגלמות הרוע. בדיוק באותה שפה מדבר גם האחר, השרוי במרחב המוגן שלו ומצביע עלי בדמיונו. אני הרוע.
אומר הרב קוק במאמרו: "וטוב מאד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין".
נדרשת פעולה הפוכה:
פעולה של מפגש, של הורדת מסך הניכור ויצירת מגע חי של עין הנפגשת בעין, פעימת לב בפעימת לב. זה לא יכול להתרחש באופן טבעי כי אנחנו חיים במסגרות נבדלות, ילדינו לומדים בנפרד, השכונות שלנו נפרדות, החומה הולכת וגדלה. יש, כידוע דרך מאד מוכרת להסרת המחיצות, והיא על ידי גורם חיצוני שמאיים עלינו ומחייב אותנו לצאת למרחב מוגן משותף. זו חוויה קשה ורעה שבה נכפה עלינו להיות דבוקים איש באחיו המנוכר לו רק כי מישהו מבחוץ עומד עלינו ומאיים על חיינו. זוכרים את תמונות המרחבים המוגנים בזמן איום הטילים? כך זה נראה, שכנים שלא מחבבים זה את זה כלואים לשעות בצפיפות ולומדים בעל כרחם לנשום איש את אוויר רעהו. זה נקרא במסורת "ברית גורל".
אבל אפשר גם אחרת. לא חייבים לחכות לאויב שיהפוך אותנו לדבוקה. מותר לנו לצאת מאזור ההגנה הטבעית והנבדלת ולחפש את המפגש עם האחר, באשר הוא. זה מחייב צעד אקטיבי של הושטת יד, של דפיקה בדלת ושל אמון. המפגש האחד הזה, שבו לא נדבר אידיאולוגיה אלא על החיים עצמם, על המשפחה ועל אתגרי החיים יהיה רגע סודק של קיר הברזל. מתוך מגע זה ייווצר קשר רך בינינו. הקשר הזה יכול לייצר תנועת חיים שבה מתחזק האמון שכאן וכאן יש אנשים חפצי חיים, שמתעקשים על דעתם כי הם בטוחים בטוב שבה, אבל כבר יודעים שגם בצד השני יש אנשים חפצי חיים שמאמינים בדרכם. המחלוקת שתמשיך לפעום ביניהם כבר תהיה מחלוקת ללא שנאה. כן, זה נשמע נאיבי אבל גם מעורר תקווה.
תחל שנה וברכותיה.