בעשור שעבר הפך דודו טסה לרוקר המוביל בישראל, לשפיץ של הז'אנר. חמישה אלבומי סולו תוך עשר שנים, שכללו שורה של להיטים שהפכו לקלאסיקות, שלושה אלבומים של "הכווייתים" שהגדירו מחדש את היחסים שבין מוזיקה ישראלית, מזרחית וערבית וסיבוב בינלאומי כמופע הפותח של "רדיוהד", לצד שלל שיתופי פעולה ולהיטים שיצר לאחרים, מיצבו אותו כיהלום של הסצנה. השיר "אני גיטרה", איתו הוא מקפיד לסיים כל הופעה, מייצג זאת סימבולית, טסה היה לדמותה של הגיטרה המקומית.
הפרויקט הנוכחי של טסה, "ג'ארק קריבק", יחד עם ג'וני גרינווד מאותה "רדיוהד", מציב אותו במקום גבוה עוד יותר. דודו טסה הוא כעת האמן הישראלי הכי חשוב. לא רק ברוק, אלא בכלל. לאו דווקא הכי מצליח, הכי מוכר כרטיסים, הכי מושמע ברדיו או הכי מנוגן בסטרימינג. אבל הכי חשוב. נקודה. כי "ג'ארק קריבק" הוא אחד הפרויקטים הכי שאפתניים שאמן ישראלי יצר אי פעם, והתוצאה שלו נהדרת, מרתקת, מעוררת השראה, צריכה להוות מודל לחיקוי עבור אחרים. בעוד עשרות שנים, כשטסה יביט לאחור על הקריירה שלו, זה יהיה אחד הפרויקטים שבהם הוא יהיה גאה יותר מכל.
טסה וגרינווד הצליחו להקליט אלבום שכולו בערבית, בהשתתפות זמרים מהמזרח התיכון, רובם ממדינות אויבות לישראל - סוריה, לבנון, עיראק, תימן, הרשות הפלסטינית. את חלקם הם לא פגשו מעולם. אליהם הצטרפו זמרים משלוש מדינות שיש איתן הסכמי שלום, מצרים, מרוקו, האמירויות, וטסה עצמו בשיר אחד, "להלא יזיד כתאר", שיר מרוקאי שביצע בעבר זוהר ארגוב. האלבום מורכב כולו משירי אהבה ולב שבור, וכדי שלא יהיה משעמם, כל זמר הקליט גרסה משלו לשיר שמוכר מהמוזיקה של מדינה שהיא לא המדינה שלו, כמאמר שמו של הפרויקט, "שכנך הוא קרובך". כך למשל, השיר "אחיבק", שיצר דאוד אכרם הישראלי ושרה במקור לילית נגר, מבוצע על ידי זמרת מדובאי. נור פרייתח' מרמאללה הקליטה את "טק ודוב", שיר לבנוני. כראר אל-סאעדי מבגדד הקליט את "יא מוע'יר אלע'זאלה", שיר תימני במקור.
השניים, כראר אל-סאעדי העיראקי ונור פרייתח' הפלסטינית, הם גם שני הזמרים מבין זמרי הפרויקט, שהצליחו להגיע לתל אביב ולהשתתף במופע ההשקה לסיבוב ההופעות הבינלאומי של "ג'ארק קריבק", שנערך בהאנגר 11 רגע לפני תחילת השנה החדשה. הם וטסה חילקו ביניהם את ביצוע שבעה משירי הפרויקט, אליהם צורפו חמישה שירים מאלבומי "הכווייתים", גם הם כמובן בערבית, וכהדרן ביצוע מיוחד ל"הגולה", חלקו בערבית וחלקו בעברית. טסה בחשמלית, גרינווד הפעיל מכונת תופים וניגן בחשמלית ובס, ואיתם תזמורת שכללה תריסר משתתפים: צמד נגני הקשה כולל דרבוקה, רביעיית מיתרים כולל עוד, שלושה נשפנים כולל חליל, שתי זמרות ליווי ואריאל קסיס בקאנון. ניר מימון, שותפו של טסה לדרך לאורך שנים, התארח בבס. שרונה קטן, אשתו של גרינווד, התארחה בקלידים. את מופע החימום סיפקה ריימונד אבקסיס האגדית, מלווה בלהקת נגנים.
זה היה אחד המופעים הטובים שנראו כאן בשנים האחרונות, וטסה, לבוש בחולצת פסים א-לה פיג'מה עיראקית, הוביל אותו ביד חזקה על ההגה ובזרוע נטויה על הגיטרה, כשהשותף שווה הקרדיט גרינווד עושה את שלו, אבל משאיר לטסה את הבכורה. השירים, שבאלבום זכו לעיבודים "רדיוהדיים" עם דומיננטיות חלקית למכונות התופים, לקלידים ולצלילים שלעיתים "שברו" אותם, זכו במופע לעיבודים עם דומיננטיות אתנית-ערבית מובהקת, בכיכובם של החליל, כלי המיתר והדרבוקות. השירים "גדלו" מתוך האלבום ונפתחו לעושר צלילי רב יותר, עד שהפכו, בחלקם, לחגיגה סוחפת, עם חיזוקים משירי הכווייתים שנשזרו ביניהם.
מי שהתגלה במופע הזה ככוכב הוא כראר אל-סאעדי הבגדדי, זמר טוב, כריזמטי, שתפס את מרכז הבמה משך רוב הערב, שידר קוליות עם משקפי שמש וחולצה פתוחה ובא לתת שואו לעם היושב בציון, עם שירה, ריקודים וקריאות עידוד. המחמאות וקריאות ההתפעלות ממנו שנשמעו מתוך הקהל הראו שטסה וגרינווד פגעו איתו בול. ההופעה של נור פרייתח' מרמאללה, שביצעה שלושה משירי האלבום, כולל "טק ודוב" ו"אחיבק" שהתקבלו בהתלהבות על ידי הקהל, היתה טובה ועוצמתית ביותר מעצם קיומה. מתי אי פעם זמרת מרמאללה זכתה לתשואות מקהל ישראלי באחד ממקדשי ההופעות של תל אביב בהופעת מוזיקה נטו, נטולת הקשר פוליטי.
הקהל, רובו ככולו לא דובר ערבית, מילא את ההאנגר כדי לחוות חוויה אמנותית תרבותית יוצאת דופן ונסחף אחרי המופע אל מחוזות ההנאה והכיף. הזמרים והנגנים, מהכוכבים הגדולים ועד האלמונים שבהם, זכו למחיאות כפיים ושריקות מפרגנות והאווירה היתה מחבקת, אופטימית, שפויה, הפוכה מהחיים האקטואליים שבחוץ. המופע הזה התחיל כמרגש מעצם קיומו והסתיים כמרגש הודות לתוכנו ולחיבור שהצליח ליצור בין המוזיקה הערבית מרחבי המזרח התיכון לבין קהל ישראלי, שרובו לא רגיל לשמוע ערבית ברדיו, בסטרימינג או ברחוב. גם מי שאוהבים מוזיקה שבישראל מוגדרת כ"מזרחית" או "ים תיכונית", צריכים במופע שכזה לעשות את ההתאמה למוזיקה ערבית אותנטית, בשילוב כלים מערביים.
מכאן "ג'ארק קריבק" ממשיך לסיבוב הופעות באירופה, שאמורה לחבק אותו לפחות כמו הקהל המקומי, מה שהופך את דודו טסה לשר ההסברה האמיתי של ישראל. הנה אמן כחול לבן שמעלה על נס את המוזיקה הערבית מרחבי המזרח התיכון וביחד עם כוכב רוק בינלאומי (גרינווד) מנגיש אותה לעולם, באמצעות זמרים וזמרות ערביים, ממדינות שעוינות את ישראל. אז נכון, אפשר להיות ציניים ולהזכיר שמדובר בפרויקט גרסאות כיסוי לשירי אהבה ואכזבה, לא באלבום שירי מחאה פוליטיים מקוריים, שזועקים בעד שלום אזורי, הפסקת מרוץ החימוש הגרעיני, סיום הכיבוש, הפלת משטרים רודניים ודמוקרטיזציה. אבל האמת היא, שסביר להניח שניסיון ליצור פרויקט שירי מחאה היה נתקל בחומות של אנטגוניזם פוליטי ולא משיג את המטרה, בעוד של"ג'ארק קריבק", כמות שהוא, מעצם קיומו, יש פוטנציאל לסמן תקווה לעתיד טוב יותר, עבור כל מי שיאזין לו. ומי יודע, אולי יום אחד דודו טסה עוד יביא את השלום.