סדרת הדוקו "קרועים" של רון כחלילי בת שני החלקים (רשת 13) מעוררת שיח רב ברשתות החברתיות. אתמול שודר הפרק הראשון בסדרה שעסק ב"משתכנזים", וברשתות היו לא מעט שזעמו על הסדרה ועל אופן המיסגור של השיח העדתי בתוכה.
אחת התגובות המנומקות נגד הסדרה של כחלילי נכתבה על ידי יוצרת הסרטים והעיתונאית לשעבר דבורית שרגל. "אני לא יכולה להתאפק", כתבה בפייסבוק. "נשבעתי שאני לא נכנסת שוב לשיח הרב-תרבותי עם רון כחלילי שלא מרפה, לא מרפה, כבר עשרות שנים מהנצחת הקיפוח והזלזול במזרחיות. כבר התכתבתי איתו פה על כך בעבר, אבל כלום לא משתנה. אני מודה. הגעתי בערך עד דקה 18 ב"קרועים" (ערוץ 13) וכשלתי. ראשית אציין לטובה את אורטל בן דיין, שהוכיחה אותו גם היא על ההנצחה (...). נשברתי כשבכתובית הופיע המשפט המופרך הבא: 'עד תחילת המילניום הייתה תל אביב מֶכָּה של המזרחים'. די, אתה צוחק עלי, נכון? בכל ערוץ 13 לא היה איזה אדם בר דעת, איזו עורכת תבונית שתגיד לו, תגיד, התחרפנת? תעיף את המשפט הזה לכל הרוחות. די לקשקשת ברשת.
"בכל מדינה בעולם יש עיר גדולה שאליה מגיעים אנשים שרוצים לעסוק במקצועות יצירתיים קצת יותר ואו לצאת מחיי הפריפריה שבה גדלו. מנהטן, לונדון וכו'. חלק חוזרים אח"כ למקום הולדתם, חלק נשארים. כזכור נולדתי בפ"ת להורים ניצולי שואה שעלו לישראל כילדים (...). מגיל 13-14 נסעתי לעבוד בחופשות בתל אביב וידעתי שפה אני רוצה לחיות. רק שהייתי מאוד מודאגת. לא ידעתי איך אממש את החלום כי אין כסף. בסוף הבנתי שאפשר לשכור דירה ובאמת, מגיל 14 תל אביב הייתה המכה שלי ושל עוד מאות אלפים או מיליוני ילדים בישראל שגדלו בפריפריה בלי קשר למוצא הוריהם. אחרי הצבא עברתי לפה. כי כן. פ"ת היא פריפריה, למרות שמאז ומתמיד הייתה מרוחקת 14 ק"מ מת"א. אז מאיפה, לכל הרוחות, המציא כחלילי את "המכה של המזרחים"? לא, באמת, תגיד לי. ולשרה גלית דיסטל אטבריאן, צר לי על שנאלצת לסבול כל כך, למרוד במלכות, להאזין לניק קייב ולקרוא את קונדרה. נדאג שתקבלי שילומים".
העיתונאי אמנון לוי, איש ערוץ 13, כתב: "צפיתי בפרק הראשון של קרועים סרטו של רון כחלילי, והיו לי הרבה מחשבות ורגשות סותרים. התרגשתי לשמוע את הסיפורים השונים של המשתכנזים, כמובן שמצאתי את עצמי בתוך הסיפורים האלו, וזה סיפור כל כך עצוב, הרצון הזה להתקבל, סיפור שהוא גם נוגע ללב, וגם קצת פתטי. למה כל כך רצינו להתקבל? למי?
"כצפוי גם כעסתי. להכניס לסרט את גלית דיסטל זו טעות לדעתי כי היא עושה שימוש נורא בפצע המזרחי כדי לקדם את עצמה ואת מנהיגה. ופה היה הקושי הגדול שלי עם הסרט. אנחנו חיים בתקופה של מלחמה גדולה על הבית, לדעתי, מלחמה על כל הערכים שלנו, והיא, דיסטל, האויב. היא לא שותפה שלי בשום דרך. להפך. היא ודומיה סוחרים בכאב שלי כדי לקדם כאן משטר שאני מפחד ממנו. הייתה חסרה לי ההתיחסות הפוליטית לעובדה שמזרחי שמאלני הפך אוטומטית לבוגד, לדוד תום, לעבד, קללות שאני ואחרים מקבלים על בסיס יום יומי, בין היתר מאותה דיסטל ודומיה. אורטל בן דיין קצת דיברה על זה.
"בכלל חסרה לי ההתייחסות למקומם של המזרחים, המשתכנזים בלשון הסרט, בתקופה הסוערת הזו. המחאה דורשת צדק ושוויון, אבל למזרחים ולערבים הם מעולם לא הוענקו, אז האם בבואנו למחאה אנחנו חייבים להניף שני דגלים, אחד של המחאה נגד המהפכה המשטרית, והשני של מחאה נגד המחאה שמתעלמת מהחסר הזה?".