אחת החוויות המרגשות ביום הכיפורים היא להיכנס לבית הכנסת (או אחד מבתי התפילה של צהר), לראות מאות אנשים ונשים, חלקם לא מבאי בית הכנסת הקבועים, ולחוש את המתח הנמצא באוויר ואת תחושת הציפייה למשהו עמוק ועוצמתי שעומד להתרגש עלינו ולהתרחש בעוד רגע.
והנה ,בעוד כולנו עומדים וממתינים נרגשים לבאות, נשמע קולו של החזן באחד הקטעים היותר מאתגרים עבור כל אוזן, במיוחד אם היא רגישה. "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", קורא החזן בקול ומשמיע הצהרה זו לא פחות משלש פעמים והכל במנגינה מעוררת רטט כשהקהל כולו מקשיב בדריכות.
כשהקטע הזה נאמר בקול רם אני תמיד שואל את עצמי מה מרגיש השכן השלי למקומי בבית הכנסת, האם הוא רואה את עצמו כעבריין? האם הוא חושב שאני רואה אותו כעבריין? עוד אני תוהה מי הוא אותו האיש שבפתח תפילות יום הכיפורים בחרנו לתייגו כעבריין ולאפשר לו להתפלל אתנו. ומי הם אלה שמתירים להם לבוא בקהל בזמן תפילת יום הכיפורים?
היו שקשרו תפילה זו לאנוסים בספרד שבסוף המאה ה-15, עת הייתה פעילות יהודית דתית אסורה ואותם אנוסים שבכל השנה התנהגו כנוצרים בגלוי בכורח הנסיבות, נהגו להתפלל ביום הכיפורים בהיחבא מאימת הכנסייה. יש שסברו שעבורם תוקנה תפילה זו.
אולם ככל הנראה הסבר זה שגוי שכן נוסח זה מופיע במקורותינו מאות שנים קודם לכן. לכן מסתבר שהוא תוקן כלפי אותם אנשים שהקהילה נידתה אותם מכל מיני סיבות, דתיות או חברתיות. בעבר, בין יתר ההשלכות לפעולת הנידוי היה סילוקו של המנודה מבתי הכנסת וביום הזה הותר להם לחבור אל הצבור כולו.
אמנם הם לא בקשו היתר כזה ולמרות זאת הם קבלו אותו. ניתן היה להבין זאת כמחווה הומנית כלפי אלה שסרחו כל השנה ואחת לשנה מוכנים לאפשר להם להתפלל עם הקהל, אבל חכמינו הסבירו את ההיתר לצרפם באופן אחר. הם טענו כי "תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית." תפילה בציבור חייבת להכיל את כל גווני הציבור - צדיקים, בינוניים ורשעים. ראשי תיבות של המילה "ציבור".
היום אין אנו מנדים איש וממילא אמירה זו נראית לכאורה מיותרת ואולי אף מיושנת. אך לא כך הדבר מכיוון שדווקא אירועי השנה שחלפה ממחישים את נצחיותה וחשיבותה של תפילה זו. רבים מאתנו סבורים כי הצד השני במחלוקת המשסעת אותנו הוא העבריין, הוא זה שלא מוסרי, לא יהודי, מושחת, חף מכל ערכים ועוד ועוד כינויים וגידופים שונים.עבור רבים מאתנו אין צורך להתאמץ בזיהוי "העבריין", הלוא הוא גלוי וידוע ובדרך כלל שייך לצד השני.
אך דווקא משום כך יש צורך להדגיש כי ביום הזה כולנו זקוקים לכולנו. כולנו עבריינים וכולנו מתירים זה לזה להיות ולהתפלל ביחד. חכמינו הבינו כי אין יכולת לעמוד לפני האלוקים ביום הקדוש הזה כשלמישהו יש תחושת התנשאות כלשהי על פני חברו. אם יבוא מי מאתנו לפני בוראו לעמוד בדין, אין מי שיוכל לצאת זכאי בדינו. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". כל אחד מאתנו נושא על כתפיו חבילה של מעשים ודיבורים שהיה מעדיף להימנע מהם ולבטלם.
כאשר אנו נכונים לעמוד אחד ליד השני ולהודות שאנחנו אלה שטעינו ולא היינו מושלמים, שאנחנו אלה שהגזמנו בצורה שבה דיברנו על חברינו, אז יש סיכוי טוב שנוכל באותה מידה לומר ליוצרנו ראה עמידתנו לפניך. אנחנו יכולים קצת לוותר למי שרק אתמול העליב אותנו ופגע בנו, וכך לבקש גם מריבונו של עולם לוותר ולמחול לנו.
מסתבר שבהיתר להתפלל עם עבריינים לא רק לעבריינים אנו עושים טובה אלא בראש ובראשונה למעננו ולמען חברה שיכולה להכיל גם את מי שרק אתמול היא כינתה בתואר עבריין. רק חברה כזו תוכל לעבור תהליכי תיקון עמוקים בדרך להיות חברה מתוקנת ובריאה, על כל חלקיה.
הכותב הוא יו"ר ארגון רבני צהר