ילד

אני לא רוצה לגלות יותר מדי, אבל זמן ניכר חולף עד שרואים בפעם הראשונה בסרט את פניו של אביב. את השוט הראשון מצלם אביב הצעיר. הוא מראיין את אמו. "אמא, מה יהיה איתי", הוא אומר, בקושי, כפי שאדם במשבר מדבר עם אמו. אחר כך עובר תומר הימן, במאי הסרט "אביב", לתמונות חזקות מאוד של מעריצים שרופים בהופעה, שבוכים וחורכים כל מילה בשירים. עד שפתאום רואים את הפרצוף של אביב. והוא מסטול מהתחת מכדורי שינה/הרגעה שלקח לפני טיסה. הימן אז מארגן ראיון בלוקיישן מאולתר של שירותי שדה התעופה. קולנוע מעולה.

מזלו של היוצר הדוקומנטרי שזוכה במטמון של צילומי ארכיון. הימן השיג חומרים מרהיבים מהילדות. אם זה אמא ואבא לפני הפרידה, רוקדים במטבח, או שירי הפולק-כפר המדהימים (בכל מובן) שכתב אביב על הגיטרה בגיל 11. האימג'ים הטבעיים האלה, בצירוף התנהלות מוצלחת ומדויקת למדי בבואו לסקר את ההווה, הופכים את "אביב" לסרט נהדר, שלוכד את הדמות הראשית שלו באופן פנטסטי; את האופן שבו היא נעה בין מודעות לחסר מודעות, בין מרגש למביך. וגפן הוא יוצר כל כך מיוחד ובעייתי.

אביב אומר באיזשהו שלב בסרט, אחרי הופעה מול אנשי היי-טק משועממים, שהוא לא מוכן יותר לעשות חלטורות כאלה. להופיע מול אנשים כאלה. הוא מעדיף את הקהל הטבעי שלו, בני 9-15, איפור מרוח ועגילים. אבל גם הילדים האלה, שבזמנם הפנוי צופים ב"המורדים" ומצ'וטטים בפלאפון, מצוטטים בחלקם כמלכלכים על אביב. דומה כי הם מבחינים במשהו לא טבעי, לא נכון. "הוא התמסחר", אומרים הצעקניים שבהם, וזה באמת מאוד מגוחך להסתכל עליהם קטנים כאלה ועם פירסינג ואיפור מרוח. אבל זה לא שאביב פשוט התבגר את עצמו מחוץ לפנטזיה של הילדים האלה. הוא עדיין חי מלהיות שם. העניין הוא שהאש שלו כבתה באיזשהו מובן. מישהו דאג לכבות אותה.

להיות ילד שמעריץ את אביב גפן זו הרי פאזה. מבחינתם של חלק גדול ממאגר מעריציו, זה בסוף יהיה כמו לאהוב את טייק-דאת או אריק ואן אריק. בשלב מסוים את תגדלי מזה, אתה תצא מזה. תסתכל על זה בתור עבר, שיש לו חלק בך, אבל הוא מאחוריך. ותלך לשרת בשטחים או משהו כזה. להיות מבוגר שחרד מאביב גפן ומה שהוא מייצג זו גם סוג של פאזה, שמאויקנת בתוך כתבת "יומן" מזעזעת וחיים יבין סמכותי. בסופו של דבר, אתה המבוגר תבין שגפן הוא פשוט ילד עם מוזרויות. תפטור את האיפור והשטויות במין עניין כזה של גיל ההתבגרות, ותפסיק לפחד מהדעות הפוליטיות שלו.

אביב גפן רואה את עצמו כסוג של ג'ון לנון. הוא לא היה ממש משווה את עצמו, אם הייתם שואלים אותו, אבל הוא לפחות הג'ון לנון של ישראל. ואדם יאמר שזה נהדר שגפן מרביץ לעדר מעריציו ערכים מקסימים כמו שלום, אהבה ופציפיזם. כחלק מהקטע הלא ממש מודע שלו, גפן מגדיל את חלקו באירועים היסטוריים. נוטה לנכס לעצמו ביס קצת גדול מדי בקאנון הלאומי. מבחינים בכך בקטע בסרט, שבו על רקע התמונות מספר אביב על ה-4 בנובמבר 95', על הפגישה האחרונה עם יצחק.

האימפקט של "לבכות לך" מול הכיכר המלאה, האימפקט של הנשיקה לרבין טרם ירידתו את המדרגות למותו, האימפקט הזה ברור מאוד. הכי רוק סטארי, הכי רומנטי (כמו שאביב אוהב). וזהו. האימפקט שהיה לאביב, אולי בפעם הראשונה מאז שהיה בן 19, אם היה עולה להופיע באותה עצרת סרבנות מפורסמת, היה הרבה יותר גדול ומשמעותי. לרגע אחד גפן היה יכול להתערב באמת במה שקורה בדעת הקהל, לטלטל אותה, ולא רק ללטף לה את השערות בגב. אפשר לדמיין את נקודת המבט האידיאולוגית של אביב הפצפיסט בנושא הזה. ברור גם כי מנהלו האישי, מאיר קוטלר, הוריד אותו מהעסק. גרם לו להתקפל ממה שהיתה אמורה להיות הפגנת התמיכה הגדולה ביותר של אמני ישראל בחיילי וקציני צה"ל המסרבים לשרת בשטחים הכבושים. קצת מצחיק שאחריו ירדו מהעץ חלק גדול מהאמנים. חריפה היא ההערה של שרון בן עזר על אותה במה סרבנית כי "אביב תמיד היה זיוף, והיום הוא הוכיח את זה".

הימן מעמת את אביב, בצורה מאוד לא באשירית, עם הסוגיה הזאת, והוא מצידו יורה מין סיפור על זה שאבא שלו ביקש ממנו שלא יופיע שם בעקבות שיחה עם חבר טוב מאוד שבנו משרת בעזה. יכול להיות שזה היה קשור לעניין, יכול להיות שזה עזר להחליט. אבל הרבה קל יותר לחשוב שהסיבה היתה טמונה בבקשה של המנג'ר. אותו מנג'ר שבפעם היחידה שלו על המסך הוא מורה מפורשות לאביב שלא יאמר מילה פוליטית אחת אל מול מצלמות ערוצי הטלוויזיה. וזה בערב ההפסד של ברק בבחירות 2001. הסיבה היא פשוטה – אין צורך בנזקים עכשיו, ואין צורך להדליק שריפות שאחר כך יהיה קשה לכבות.