מציאה
פתאום מצאתי סרבן, רני. מתוך שירותו בשטחים (3 חודשים) הוא נהיה פציפיסט. כך, כאילו מכלום. בלי שהוריו ידחפו, או שיקרא, או ידבר עם מישהו שמטיף. מהמציאות בשטחים, ומהימצאותו בשטחים, התחדדה אצלו הבנה רגשית, בתחילה שאסור לו לקחת חלק בכיבוש, ואחר כך שאלימות היא לא פתרון אף פעם (אני אפילו לא בטוח אם ידע להגדיר את זה כפציפיזם). אביו ואמו מתקשים להבין את הבחירה. אתמול דיבר עם אמו, והיא מסרבת לקבל. אחרי השיחה הפטיר: איזה ציונית היא! חשבתי הטון לגמרי מדויק (הדגש על המילה ציונית, וביטוי המלה מלווה בנפנוף חד, מנפנף), הוא כבר ממש עוכר ישראל טבעי.
אני ורני משוחחים הרבה. הוא מספר לי על השירות בשטחים, אני בעיקר מקשיב. קשה לי להאמין שראה כל כך הרבה בשלושה חודשים, אבל הסיפורים לא נגמרים עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד (גדעון לוי היה מחכך את ידיו בהנאה), מתגבשים להוויה אחת, משותפת, עד שהגיע למצב שביקש לצאת ולא נתנו לו, ואז זה קרה.
מג"ד שילד זרק עליו אבן עצר את הג'יפ, רני ירד, המג"ד לקח את הרובה ודפק את הכת שלו לילד בפנים, שב"כניק מאחורי המוצב קשר את הידיים והרגליים של העציר, הוריד את המכנסיים והשתין לו בפרצוף. רני צועק, מה אתה עושה? סתום ת'פה, זה לא עניינך, זה חקירת שב"כ פה. שלושה מג"בניקים שראה ברחוב שוברים חנות ובוזזים מבפנים עתיקות. מה שגדול מדי לקחת מנתצים.
ג'נין, העיר השבורה, משפחות שבורות, אנשים חיים ברחוב, משפחות משפחות, ברחוב, ככה פשוט (מה הם עושים כשגשם? לא יודע, מתחבאים בחדרי מדרגות, אולי). השניים שעברו במחסום עם מכונית, תעצרו, תעצרו, תעודות זהות (נוהל שגרתי) ובקשר התאז (ת"ז) לא תקין, מכסים את הפנים, אוזקים באזיקוני שטחים, מושיבים שעתיים עם הפנים לקיר, בקשר תיקון טעות תאז תקין, מורידים פותחים משחררים, תסעו מפה, משפחה נוסעת בכביש, מחסום, ילדים קטנים בוכים, אמא בוכה, מג"ד מגיע, בקשר, מכונית חשודה (אבל יש שם ילדים איזה מחבל הולך עם המשפחה שלו? הוראות זה הוראות), השב"כ מגיע, עוצרים את המשפחה, מפרקים את האוטו לחתיכות, אחרי שעות מחזירים אותם, הם עומדים המומים מול האוטו, החקירה והפירוק לא העלו דבר (ונתנו להם פיצוי על האוטו? מה פתאום), שלושת הילדים, בני עשר אולי, משחקים ליד החומה שבינם לבין כביש חוצה ישראל (בטעות? ידעו שאסור?), חייל צועק עליהם, צועק, צועק, תלכו מפה, תלכו, הילדים בוכים, צורחים, משתינים במכנסיים, הוא מרים אחד מהצוואר, אתה, אתה כשתגדל תהיה מחבל, הא יא מניאק, וזורק אותו, הפלסטיני הזקן בוכה, אבל ההוראה היא להחרים כל עגלה העוברת בדרך, אבל בלי העגלה אין לי איך להאכיל את המשפחה שלי, בוכה צועק, העגלה מוחרמת, הכל מיותר, מיותר, מיותר, אנשים מתים סתם, חברים שלי, סתם, כבר חודש וחצי מבקש לראות קב"ן, מחר, מחר, עוד שבוע, כבר לפני חודש וחצי החליט שהוא לא מוכן להמשיך בצבא, שאין כיבוש נאור, שהוא פציפיסט, כבר חודש וחצי שהוא שם ולא רוצה, חודש וחצי ולא נותנים לו לצאת, חודש וחצי, חודש וחצי. קאט.
לילה, יושב בשירותים, הנצרה מוסטת, כדור בקנה, לוע הרובה בפיו, אינני יודע כיצד לא לרדד את הסיטואציה הזאת, למנוע ממנה להפוך למשהו שציניים כלפיו, יורים ובוכים, אולי האזכור שהשנה כבר התאבד פציפיסט אחד בצבא. כשרני מספר לי, נזכר באותו לילה בשירותים, אנחנו כבר רחוקים מאותו מקום, מאותם רגעים של בחירה.
אז ישב כמה דקות, חושב, שוקל, המתכת בפיו, או שאני יורה עכשיו או שלא, אבל יותר באף אחד אחר אני לא יורה. וכבר אמר לעצמו בראש, די, אני גומר עם עצמי, אבל לא לחץ על ההדק, ושוב החליט כן ללחוץ. לא לחץ. ואז אמר או עכשיו או בכלל לא, ונגע ככה עם היד בהדק, היסס. לא. לא יורה. הוא הוציא את הקנה מהפה, ונצר את הנשק. זה לא שווה את זה, כל החרא הזה, כוסאמא של המג"ד, זין על המח"ט וכוס אוחתו של צה"ל, אני עף מפה. הוא הבטיח לעצמו שלעולם לא יחזור יותר לבסיס. דפק נפקדות הביתה, התחמק כמה פעמים ממארבים שעשו לו לוחמים מהיחידה מתחת לבניין כשבאו לאסוף אותו. ומהבית נסע לכלא 6 להסגיר את עצמו (גם הוא צלצל בפעמון, וגם הוא אפילו ראה את החיילת הדווקא חמודה בכניסה, אבל אמר שהיא לא משהו, הזבל).
בימים הראשונים אני נצמד אליו, אפילו קצת מגונן, המצב שלו נראה לי די על הפנים. אני זוכר את הימים הראשונים שלי בכלא, ומשתדל לעזור במה שאפשר, להתריע לפני המקומות שבהם היה לי קשה. אני מתעקש מול הצוות שנהיה באותה מחלקה בכלא, באותה מצבת שמירה, מתעקש שלא יפרידו אותנו. יום לפני שחרורו אמר: אתה יודע מה, הייתי מוכן להישאר כאן עוד שבוע. צחקתי.
שוקולד
הפעם החלטתי כן לשמור באגף, ואפילו להתעקש לשמור שם, כי הפעם הלל, שעדיין שובת רעב, נמצא באגף של כלא 6. למעשה חוץ מהפגישות עם עורך הדין, ומשיחות הטלפון החד שבועיות (במידה ומאפשרים לו אותן), אני ורני, שגם הוא שומר עליו מדי פעם, מהווים את הקשר היחיד שלו עם העולם החיצון. אין עכשיו אף סרבן סדירניק אחר בכלא. הלל שובת רעב כבר 17 יום, ואני רוצה לפגוש אותו, לתמוך בו.
לפני שנכנסתי לתא שלו בפעם הראשונה הייתי דרוך, חששתי לראות שהמצב שלו רע, אבל דווקא התבדיתי. הוא נראה טוב, מרגיש טוב, אם כבר אז הרזון החדש דווקא נחמד עליו (הוא אומר). מתברר שעשה הפסקה של יומיים בשביתה מכיוון שמצבו הבריאותי הידרדר.
הלל קורא עכשיו את "מלחמה ושלום", ומתקדם בצעדי ענק (כמעט 100 עמודים של קלאסיקה רוסית ביום). הספק יפה, אבל אני מתעניין בשביתה מגוף ראשון, בקשיים. הלל מאכזב. זה רק עניין של שליטה עצמית, הוא אומר, לא קשה כל כך. שלוש פעמים ביום הלל יוצא עם כולם לחדר שבו אוכלים, רואה אותם אוכלים אבל לא אוכל בעצמו, למרות שגם מולו מונח מגש מלא. זה רק לא לשלוח את היד לאוכל, הוא ממשיך, בסך הכל פעולה פשוטה, לא להפעיל את הזרוע, כל מה שצריך לעשות זה לא לתת פקודה לשריר, נורא קל.
קצות אצבעות הידיים של הלל כחולות. זה סימן רע, מאשר את חוסר היציבות הטמפרטורית של הגוף שלו, אבל בכל אופן הוא מצהיר שהוא מתכוון לחזור לשבות היום. לארוחת הערב אני יוצא איתו כשומר. כל הארוחה הוא יושב, וכמעט מצליח לשכנע אותי שזה באמת כל כך פשוט. כל האגפניקים מסביבו טורפים, והוא יושב, מעורב בשיחה, שליו. אבל אז פתאום מגיע שוקולד (פעם בשבוע, יום שבת בצהריים, יש בכלא שוקולד). הלל מביט בי ואז בצנצנת השוקולד. שוקולד פרווה, על האריזה כתוב "שוקלד צבאי", מחוץ לכלא אף אחד לא מעיף בו מבט נוסף, אבל פה, בהעדר שק"ם, חטיף או ממתק
אני מת על השוקולד הזה, הוא אומר לי, יש בו כאלה גושים של סוכר לא מעובד, אני אוהב את הטעם שלו. ברור לי מה הולך לקרות כאן עוד רגע, אבל אין לי מושג באיזה צד אני צריך להיות. זאת אומרת ברור, אבל איזה מבין הצדדים הוא הצד של הלל?
אני מהסס, והלל נשבר, לק מוביל לעוד לק, ועוד אחד לעוד אחד. שנינו חוזרים לתא קצת מובסים. אני מבקש מהלל שירשום אותי, והוא מסכים. כשאני מדגמן הוא אומר לי, לא נורא, זה רק היום, כי היה שוקולד, זה בסך הכל אומר שדחיתי את החזרה לשביתה בעוד חצי יום. אחר כך הוא יוצא וחוזר עם קלסר מלא מכתבים שהעבירו לו ולי לכלא, נשלחו מכל העולם, איזה כיף לקבל מכתבים. הראשון מאמנסטי אינטרנשיונל, שהחליטו להוציא גילוי דעת הקורא לשחרר את הלל בהתאם לחוקי המשפט הבינלאומי, האוסר על כליאת סרבני מצפון (הא-הא). אחריו עוד מיליון מכתבים, כמעט כולם באנגלית, אחד אפילו ממוען אלי ישירות, יופי-היי.
למחרת אני חוזר לאגף, למשמרת נוספת, אבל בה, וגם באחריה, הלל כבר חזר לשבות רעב. המצב שלו עדיין טוב, אבל הוא מבטיח שלכל היותר בתוך שלושה-ארבעה ימים כבר יוציאו אותו מהאגף חזרה אל בית החולים. אני כבר לא אהיה כאן אז, וגם לא בשבת הבאה, כששוב יגישו שוקולד, אבל הלל מבטיח שהוא יסתדר. אני מבקש משניים לא סרבניים, בעלי גישה לאגף, שהתיידדתי איתם, לשים עין על הלל לשאול אותו אם הוא צריך משהו מדי פעם, לעשות בשבילו טלפונים אם הוא מבקש. אני מנחם את עצמי בזה שלפחות בספר שהוא קורא, לגיבור יותר רע. מסכן הרסלניקוב הזה. או שזה ב"החטא ועונשו"? לעזאזל! אני צריך לקרוא יותר ספרות רוסית, ועכשיו. שלא אשכח מאין באתי.