רביעי, 12 במרץ 2003: עוולות ישראליות מהזמן האחרון

בתקופות שאני לא רוקד, אפילו אחרי הפסקה של שבוע, תחושות הגוף שלי הולכות ומתעמעמות. איזורים פיזיים שלמים נעלמים. התחושה של הגוף כיחידה אחת שלמה הולכת לאיבוד. נותרים פרגמנטים עם איים של כלום בינהם.

עוולות ישראליות מהזמן האחרון:

1. גירוש עובדים זרים (במקביל לייבוא אחרים במקומם). מעבר לטפשות, לרוע הלב, לחוסר היושר - מעבר לכל מה שמובן מאליו - ישנו גם העיוורון המהותי יותר, זה שמחמיץ את ההזדמנות האסטרטגית לצמיחה תודעתית. ישראל זקוקה לעובדים זרים. אבל הרבה יותר מזה, ישראל זקוקה באופן נואש לעוד ישראלים שחורים, ישראלים מדרום מזרח אסיה, ישראלים שאינם יהודים, ישראלים סתם, ישראלים שרק רוצים לחיות, לעבוד, להיות. ישראלים שלא נושאים על גבם את כל התסבוכת. ישראלים שניתן ללמוד מהם, בזכות מה שהם לא, לא פחות מאשר בזכות מה שהם כן. רק כך יכולה חברה בעלת תפישת עולם אתנוצנטרית קיצונית, לטפס במעלה סולם ההתפתחות בדרך להשקפת עולם אוניברסלית.

2. פרויקט מוזיאון הסובלנות בירושלים. רוב מבקריו הצודקים של רעיון העוועווים הזה הקלו ראש באחריותו של הארכיטקט, פרנק גרי. שיתוף הפעולה שלו עם חוסר הטעם המוסרי של פרויקט כזה, מפגן מקומם של חוסר רגישות אתית ואסתטית, מגמד את תפקיד הארכיטקט ביחד עם ההגדרה המהותית של בניין מהו. איזו הצדקה תוכנית יש למוסד כזה, אלו רעיונות הוא מתיימר לשרת ואלו רעיונות הוא משרת באמת, באיזה אופן הוא מתקשר אם המציאות הסוציו-אקונומית והפוליטית שלתוכה הוא אמור לנחות, והאם ההשקעה האסטרונימית בו מוצדקת בהקשר הזה - שאלות אלמנטריות שפוליטיקאים ובעלי הון לא שואלים, או שואלים ועונים תשובות אחרות מאלו שארכיטקטים עשויים לענות, ושאלות שגרי, כנראה, לא שאל. כשמקטינים ראש ומתעלמים מהשאלות הללו, מה שנותר היא תפישה לפיה בניין הוא לא יותר מקופסה יפה, מאוד מאוד גדולה. הארכיטקט הוא לא יותר מיצרן קופסאות, בית אריזה של איש אחד על פי הזמנה. אף אחד לא צריך קופסה במאתיים מיליון דולאר.

בני אדם נוטים להשקיע יותר מדי כסף בבניינים. למה? כי במערכת בירוקרטית קל יותר להסכים על בניינים מאשר על רעיונות. כי זה נראה. כי זה מהיר. כי אלו שמחליטים על הבניין, הם לא אלה שצריכים לנקות אותו אחר כך.

רעיון לסדרת טלויזיה*: דינמיקות ויחסים בלהקת מחול בזמן סיבוב הופעות. כל פרק מתרחש באחורי הקלעים של תיאטרון אחר בזמן הופעה: רקדנים יוצאים מהסצינות המצולמות ונכנסים אליהן בדרך מהבמה ואליה, מיוזעים ומתנשפים בין פרקי הריקוד. המצלמה משוטטת בין חדרי ההלבשה והכנפיים, אבל לא מגיעה אף פעם לנעשה על הבמה עצמה, למעט בסיום: כל פרק נגמר בצילום ההשתחוויה. שם אפשרי לסדרה: אנשי הגוף.

ועוד רעיון, לסדרה מצוירת: עלילותיהם של החברים הדמיוניים של דמויות מצוירות מפורסמות; יקום מקביל שכדי ליצור אותו צריך לדמיין את עולם הפנטזיה של באגס-באני, מיקי מאוס, דונלד דאק וכיו"ב.

גיא נתן לי לנסות קרם גילוח חדש ("תראה אותי – חלק כמו דולפין"). יצאתי דולפין בגריל.

מהמפשעה לפופיק – שיבר
מהפופיק למפתח הלב – שיבר
ממפתח הלב לגרון – שיבר
מהגרון לכתף – שיבר
מהכתף למרפק – שיבר
מהמרפק לפרק היד – שיבר
מפרק היד לקצה האצבע המגונה – שיבר
רק הגב הוא אינסופי


* אחד המניעים לכתיבת היומן הזה היה הרצון ליצור מסגרת לתיעוד של רעיונות מסוגים שונים שצצים בראשי, בשלב הגולמי של התהוותם. רק חלק מזערי מכלל הרעיונות האלו (ומן הסתם, מסך כל הרעיונות בכלל) מגיעים לכדי מימוש. גם אם נניח ששבעים אחוז מתוכם גרועים, אנו נותרים עם כעשרים ותשעה אחוזים של רעיונות, בין הלא-רעים לטובים-מאוד, שלא זוכים למבט נוסף, מסיבות לגיטימיות אחרות: חוסר עניין, סבלנות, כלים ויכולות; חוסר במשאבים חומריים ונפשיים, במקום ובהזדמנות. אבל האפשרות לתעד את הרעיונות הללו ולחלוק אותם עם אחרים מלהיבה אותי. אני רחוק מלהיות טיפוס של אספן. הרעיונות האלה הם הדבר הראשון שמתחשק לי לאסוף מזה שנים, אולי גם פשוט בגלל שזה הדבר היחיד שאני מרגיש שאני יכול לעשות איתם.