זה לקח יותר משבוע. הרבה גורמים הוכו בהלם ותדהמה, רבים לא תפקדו. גורמי מפתח בהנהגה נעלמו ונדמה היה שאין גורם מתכלל לאירוע, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא. הפרצות הולכות ונסגרות, הקו הקדמי מתארגן מחדש ומכונת הרעל של ישראל מתחילה לעמוד על רגליה. על פי דיווחים בחדשות 13, חלק מבכירי המכונה נפגשו לא פחות מפעמיים עם ראש הממשלה, אותו ראש ממשלה שנדרש לתשעה ימים כדי לפגוש את נציגי משפחות החטופים. אותו ראש ממשלה שנמנע כבר עשרה ימים מלהשיב לשאלה כלשהי של הציבור, שברח ממפגש עם כוחות צבא לאחר שהחלו להישמע בו קריאות נגדו, ושעל פי דיווחים ביקש לוודא לפני שנכנס לדיון עם המשפחות שיקיריהן נמצאים כבר יותר משבוע בידי בני עוולה רצחניים, שלא יהיו בו צעקות. סדר העדיפויות הזה התחיל להניב פירות אתמול (ראשון).
הטפטוף החל עם שר החינוך, יואב קיש, שהבהיר במסיבת עיתונאים ש"האחריות כממשלה מובנת מאליה… אבל יש גם אחריות לצבא ולמי שלקח את ההחלטה על ההתנתקות". היכולת לחזור על האמירה הזאת פעם אחר פעם, בציפייה שכולנו נשכח שממשלת הליכוד היא זו שלקחה את ההחלטה ההיא - היא סימן ראשון לקאמבק הגדול של הינדוס התודעה. אחר כך הגיע שר החקלאות, אבי דיכטר, שבריאיון לחדשות 12 טען ש"אנחנו בשלטון תשעה חודשים, לפנינו הייתה ממשלה אחרת". כאילו 13 שנים של ממשלות בראשות הליכוד נלחמו בחמאס עד חורמה, ורק שנה של לפיד ובנט חיזקו ארגון מרצחים להחליט לצאת לפעולה - אבל רק אחרי מנוחה של כמה חודשים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שהתאדה לחלוטין במשך יותר משבוע, תוך שהוא מפקיר כאוס כלכלי-חברתי עצום שנוצר, התחיל סוף סוף עם המשפט הנכון כשקבע שהוא לוקח אחריות, אלא שאז מיהר לנבא שעוד יבוא חשבון עם אנשי אוסלו וההתנתקות. מזל שלא חזר למפץ הגדול.
@nitpas2 דני קושמרו שואל את ח"כ יולי אדלשטיין יושב ראש ועדת החוץ והביטחון אם יתפטר לאחר המלחמה
♬ צליל מקורי - נתפס 2
במשך יותר משבוע עשו אנשי החדשות בערוצים המרכזיים מאמצים עילאיים, יש שיאמרו אפילו מוגזמים, לאמץ את הקו הממלכתי של "נלחמים עכשיו - מתחקרים אחר כך", אבל מול המנגנון המאורגן והציני הזה, מתבקש לשבור שורות. דני קושמרו היה הראשון לעשות זאת. אחרי שראש ועדת החוץ והביטחון, יולי אדלשטיין, המשיך להתפתל במסרי "אנחנו לא עוסקים במי אחראי, עכשיו נלחמים", במהלך ראיון לחדשות 12, שאל סוף סוף מי שתמיד נתפס כמנחה הנחמד והנעים את מה שמיליונים שואלים בבתים: "כשהכל ייגמר, האם תתפטר?". התגובה של אדלשטיין, שיצא מאיזון לחלוטין, העידה עד כמה השאלה הזאת הייתה במקומה. בסאבטסקסט של חריקת השיניים של האיש שניהל עשרות דיונים על האפשרות שאירוע נפשע שכזה יקרה, אפשר היה להבחין לרגע באמת. כשמפרקים לרגע את מעטה ה"נתחקר אחר כך", מבינים שהמסקנות מאוד ברורות.
החשיבות של לקיחת אחריות היא לא למטרות השפלה או אפילו למטרות פוליטיות, למרות כל מה שאנשי מכונת הרעל חושבים. המחווה הפשוטה והנדרשת הזאת היא הדרך להחזיר מעט מהאמון שפשוט התפרק כאן בשבוע האחרון בכל תחום אפשרי. הנכונות של קצינים בצבא לומר שהם אחראים לא מורידה מהם את האחריות לעזוב בסיום המלחמה, אבל היא לפחות משדרת מינימום של חשבון נפש, ענווה והפקת לקחים. יש בה צניעות שמצופה ממי שמבקש שיתנו בו אמון למרות שאיבד אותו. הקו הלא מתנצל של הנהגת המדינה לא חדש כמובן. מקלוגהפט וצפונה, כל יחצני ושופרות הימין מוכנים לשלוח יד בנפשם ורק לא לקחת אחריות. כי אחריות מגיעה עם מחירים ועם דין וחשבון, היא מעידה שיש מישהו שצריך לתת לו הסברים - על אף שבעיניהם ההסבר היחיד הוא הפתק בקלפי. והאירוניה היא שהאמת היא בדיוק הפוכה.
לו היו ראש הממשלה ושריו מתייצבים מול המצלמות ואומרים "כשלנו, זאת הייתה המשמרת שלנו והכזבנו אתכם", האמונה בהם הייתה רק מתחזקת. כן, גם אם זה אומר שבתוך המשפט הזה הייתה טמונה ההבנה שהמלחמה הזאת תהיה האחרונה שינהלו כאנשי ציבור. לא ההתנתקות ולא אוסלו, לא ממשלות קודמות ולא המחאה, שום הסבר לא יניח את הדעת מלבד הודאה באשמה ומכתב התפטרות. כי האלטרנטיבה היא שבתוך כל הכאב והשכול והפחד שעוברים על כולנו בימים אלה, יושבים אנשים שמה שמעסיק אותם באמת הוא איך הם שורדים את התקופה וממשיכים להחזיק בכיסאותיהם למרות הכל. בלי שיסתכלו לנו בעיניים ויאמרו: "אתם ראויים למנהיגים טובים יותר".
אחד הנרטיבים המרכזיים בסיקור העולמי המשתנה של המלחמה בעזה הוא המעקב אחר מספרי העקורים (Displaced). כמעט בכל כתבה שמסקרת את המלחמה ברשתות הזרות מצוין המספר ההולך וגדל של עזתים שאיבדו את ביתם, כחלק מסיפור רחב על מה שמעוללת, לכאורה, ישראל לבלתי מעורבים. איכשהו, אף אחד בעולם לא חשב לספור את העקורים בצד השני של הגבול. תושבי העוטף שאיבדו לא רק חברים ובני משפחה, אלא את ביתם ואת רכושם, חלקם נזקקים כיום להתקיים תחת אוזלת היד הקולוסאלית של המדינה, בזכות תרומות של ארגונים אזרחיים.
אם מצרפים לישובים האלה את שדרות שהתרוקנה כמעט לחלוטין, אופקים ונתיבות, אפילו את אשקלון, ומנגד את ישובי גבול הצפון שהתרוקנו בעקבות המתיחות עם חיזבאללה - מגיעים לעשרות אלפי ישראלים שהם, פשוטו כמשמעו, פליטים. חלקם לשנים. ובעוד הצביעות העולמית כבר מוכרת וידועה, גם בישראל נמנעו כמעט לגמרי מתקשור וספירה של האנשים האלה. כאן שוב נכנס לתמונה קושמרו, שפתח את דבריו אתמול במהדורה עם הסיפור על הפליטים הישראלים, שבדיוק כמו תושבי עזה לא יודעים איפה יישנו ואיך יתנהלו חייהם בעתיד הנראה לעין.
בתוך הטרגדיה האנושית העצומה הזאת, שממדיה לא מפסיקים לגדול ולהיות מזוויעים יותר מיום ליום - ברור שקשה לגעת בכול. ערוצי החדשות עושים בימים האלה עבודה מצוינת בניסיון לתווך את אינספור חלקי הפאזל הנורא הזה לתמונה שניתן לעכל. ובכל זאת, גם בראייה של מסגור עולמי וגם ביכולת שלנו להבין את מה שקרה, העיסוק בסוגיה הזאת של פליטים חייב להפוך למשמעותי וזמין הרבה יותר. בראש ובראשונה כדי שכולנו נזכור מה גודל העבודה שתידרש כאן אחרי שהקרבות יסתיימו, אבל גם כדי שהניסיונות הבלתי פוסקים למסגר את התגובה הצודקת של ישראל כפשע, יזכו לתמונה מנוגדת קשה ובלתי אפשרית לא פחות.