איזה מזל שצה"ל השאיר את עזה בעלטה. איזה מזל שאין להם חשמל, אינטרנט או רשת סלולרית. ככה לפחות אפשר להיות רגועים שהם לא צפו בנאום המביך של ראש ממשלת ישראל. בשכונה היינו קוראים לזה דרדלה. נאום נרפה, רופס, חלש. זה האיש שהבטיח לנו שהוא יהיה חזק מול החמאס? זה לא רק התוכן. בנימין נתניהו עצמו נראה כבוי, מותש וסחוט. האיש שעיני האומה נשואות אליו כדי שימוטט את שלטון המפלצות שמעבר לגדר הגבול, נראה בעצמו ממוטט, מפורק ואפוס כוחות.
הבעיה היא כמובן לא עם מי שלא צפה בנאום, אלא עם מי שכן צפה - אזרחי ישראל. האנשים שחיכו לא פחות משלושה שבועות מאז היום הכי כואב בתולדות המדינה כדי לשמוע את המנהיג שלהם עושה את המינימום הנדרש ממנו ועונה לשאלות עיתונאים. איזו מחשבה מבהילה - האיש שאמור להוביל את הצבא שלנו לאחת המלחמות הכי מורכבות בתולדותינו, עם האויב הכי אכזר שקם לעם היהודי מאז הנאצים - עושה במכנסיים מהמחשבה של לפגוש את ירון אברהם, יערה שפירא ומוריה אסרף וולברג.
בזמן הנאום אפשר היה להבין בדיוק ממה הוא מפחד. האיש עם השיער הסגול אולי נראה כמו ביבי, אבל זה לא אותו "מר טלוויזיה" שהכרנו כל כך הרבה שנים. מהכוכב שהשפיל את שמעון פרס בעימות ב-1996 לא נותר דבר, אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. ב-2015 נתניהו עלה מול מצלמת רשת מאולתרת והבהיל ישראלים מבולבלים מפני ערבים שנוהרים לקלפיות - והפך את תוצאת הבחירות. העובדה שהטענה של נתניהו הייתה כוזבת לחלוטין רק מוכיחה את העניין: זה לא היה התוכן, זו הייתה הכריזמה והקסם של נתניהו, שבשיאו יכול היה למכור קרח לאסקימוסים, והיום לא מסוגל אפילו להגיד שב-7 באוקטובר היה מחדל עצום, אם זה לא מרוח לו בפונטים ענקיים מול העיניים. לצ'רצ'יל זה לא היה קורה.
נתניהו חזר לשלטון אחרי שהצליח למוטט את ממשלת בנט מבפנים. תזכורת קטנה למי שהצליח לשכוח: בשנה שבה בנט היה ראש ממשלה נורו מעזה בסך הכל 7 רקטות שלא פגעו בכלום. בנוסף, בנט עצר את מזוודות הכסף לחמאס, והורה לצה"ל להגיב לכל שיגור של בלון נפץ מהרצועה. משום מה, אזרחי ישראל התרשמו יותר מהרטוריקה המרשימה של נתניהו, שהצליח לשכנע אותם שבנט מסוכן לביטחון ישראל. אם זה לא מספיק אירוני, אז בימים אלה בנט רץ בין אולפני הטלוויזיה בעולם ו"עושה נתניהו" מול אנשי תקשורת אנטי ישראליים, בעוד ביבי מקריא מדף מילים שאמורות להרגיע, אבל עושות את ההפך הגמור.
רגע לפני מסיבת העיתונאים, עמית סגל עוד הספיק לטעון שהוא "מסתובב בשטח" ולטענתו הוא התרשם כי לציבור הישראלי בכלל לא משנה אם נתניהו יענה לשאלות עיתונאים או לא. מעבר לבגידה המוסרית של עמית סגל בתפקיד העיתונאי, הוא גם פשוט טועה. ביקרתי השבוע חיילים, פצועים ומפונים מהדרום ומהצפון. דיברתי בשבועות האחרונים עם מאות ישראלים. הווליום משתנה ביניהם, אבל המסר נשאר אחיד: הם רוצים להבין מה קרה ב-7 באוקטובר, והם רוצים לדעת שמי שאחראי למחדל ישלם מחיר. להגיד שהציבור בישראל לא צמא לשמוע את נתניהו עונה לשאלות הקשות (או אפילו לקלות) זה ניתוק מגוחך מהמציאות.
אני בכוונה לא נכנס לתוכן של הנאום. יהיו פרשנים צבאיים שינתחו כל מילה שאמר נתניהו, ובעיקר את המילים של שר הביטחון גלנט, שאמנם לא בורך בכריזמה של צ'רצ'יל אבל בהחלט נראה כמו אדם עם הבנה אסטרטגית ביטחונית ברורה (איזה מזל שלמישהו יש כזאת). אני כן רוצה להתרכז בעובדה שהרבה אנשים מבקשים בשלושת השבועות האחרונים מנתניהו לקחת אחריות, כשהם בעצם מתביישים להגיד את מה שהם באמת מבקשים. מדובר בדרישה מטופשת, מהסיבה הפשוטה: ברור שהוא אחראי למחדל, הוא ראש הממשלה. ולכן הדרישה ממנו "לקחת אחריות" היא סמנטית לחלוטין, כשהמשמעות האמיתית של המילים היא: "תתפטר".
קולות אחרים טוענים שזה לא הזמן לקרוא לראש הממשלה להתפטר. קודם ננצח את המלחמה, ואחר כך נתפנה לפוליטיקה, הם אומרים. יש בזה היגיון. אלא שברגע שרואים את נתניהו עולה לפודיום וזועף מול האחראי על הפרומפטר שלא מקרין לו את המילים שהוא רוצה להגיד - מבינים שהאיש גמור. האיש שלא מסוגל לשלוט על ציוצי הנאצה של בנו, לא יכול באמת להבטיח למוטט את שלטון חמאס. נתניהו לא יכול להמשיך בתפקיד לא בגלל העבר, אלא בגלל העתיד. נתניהו עבר מזמן את רגע ה"איני יכול עוד" של מנחם בגין, פשוט אין לו את היושרה של מנהיג הליכוד האגדי כדי לפנות את מקומו.
כן ראוי לציין שהייתה דקה אחת של חסד במסיבת העיתונאים. לרגע אחד, במענה לאחת מהשאלות ששאלה אותו עיתונאית וואלה! טל שלו, נתניהו לרגע שחרר מדף המסרים, הרים את עיניו לאוויר וענה מדם לבו על התחושה של לפגוש את הורי החטופים. לרגע אחד הוא נראה כמו הנואם הגדול שהוא היה פעם, זה שיודע לדבר מהלב ולפנות לרגש. לרגע אחד הוא לא היה פוליטיקאי שעושה חישובי קריירה, אלא בנאדם. זה היה רגע קצר מדי. מיד אחריו הוא חזר להקריא מסרים מהדף, ומיהר להודיע שצריך לסיים את מסיבת העיתונאים כי יש להם הרבה דברים דחופים לעשות. כשאחד העיתונאים ביקש לשאול שאלה את שר הביטחון במקום את נתניהו, פתאום נגולה אבן מלבו, וגם השתחרר לו כל הזמן שבעולם. הוא התיישב, ספק מקשיב. מין נוכח-נפקד שכזה. איזו תצוגה מביכה, ובעיקר חלשה, של האיש שהבטיח לנו שנים שהוא "מר ביטחון", והוכיח לנו, בדרך הקשה ביותר, שהוא "מר חידלון". האמת, רחמים עליו. רחמים עלינו.