"זין בין הרגליים. זה מה שאני רוצה".
אִשה מתה ניצבה על מפתן דלתך ואת צחקת.
רציתי למות. הידעת? אַת צחקת. צחקת מאוד. אמרת שאני משוגעת, "מופרעת על כל הראש".
גשם. ריח פריחת ההדרים בחוץ נמהל בניחוח החמצמץ של הבושם שלך.
"מה מביא את אוֹרי אליי היום? הגשם. גשם מכניס אנשים לביתם, אבל אצל אוֹרי העולם הפוך. הגשם מוציא אותה לרחובות. אני צריכה לסלק אותך עכשיו, כי אני נורא עסוקה".
אירה אהובה, מי היה מאמין שנסיים כאן, בבית העלמין ברחובות, באותו גוש ובאותה חלקה?
בעיתוני הערב הסתכמו חיי בשורות ספורות. אילו לא הייתי שמה להם קץ, לא היו כותבים עליי בכלל. מי יזכור שחקנית שאיש לא הכיר? נוכחתי על הבמה, אך כשהמסך ירד הייתי לאחת האדם. איש לא זיהה אותי.
איש לא ידע על קיומי.
גם שירייך שיצאו לאור בתקליטים אינם מושמעים עוד.
חיינו נשארו בזיכרונם של כמה אנשים שאהבו אותנו, ונחלתנו היא חלקת אדמה מיותמת.
עצב וחידלון. אם אי פעם פקפקתי באפשרות של "בחייהם ובמותם לא נפרדו", הרי כאן מצויה ההוכחה לכך שהדבר אפשרי. לאן אנחנו נעלמים? ולהיכן בורחים החלומות כשאנחנו איננו עוד?
האם כאב רב־שנים הופך לבדיחה כשנגמר הכֹּל?
אם כן, מתי הפך הכאב שלי לבדיחה?
האם יכולתי לסלק את הכאב באמצעות סכין? הלא הסכין חותכת, חופרת, פוצעת, מדממת וכואבת. עכשיו, כשסילקתי את הכאב, נותרה רק הבדיחה.
הלא המוות מאפשר לנו להיות חסרות בושה. בזמן האין סופי הזה לא נותר לי אלא להרים את המסך מעל הדבר הזה שקראנו לו "חיים" ולספר לך שאילו חָיִינוּ, היינו יושבות עכשיו במסעדה ביפו וצוחקות. את מבינה שבחברתך נעלמה לי העצבות? קומי, אמרי לי משהו, כדי שאדע שחזרנו לימי חֶרטרוּדֶס העליזים.
כשפתחת אליי את זרועותייך ובקול צלול מתמיד קראת לעברי: "חֶרְטְרוּ! חֶרְטְרוּ!" הכנת לנו פופקורן טבול בחמאה מומסת. "זה במקום ארוחת ערב. הדיאטטיקנית שלי אישרה". החלפת תחנה בטלוויזיה ושתינו נשאבנו לתוך עלילותיה של ג'ינה, "האִשה המסתורית"1 שגורלה המר גזר עליה שתיכנס למנזר באחרית ימיה — דרמה סבוכה ומפותלת, שהתפרשׂה על פני עשרות פרקים. אבל הדבר הכי חשוב היה שלפְיאמָה ולוִירחיניה, בנותיה של ג'ינה, האִשה המסתורית, הייתה מטפלת מיתולוגית ששמה חֶרטרוּדֶס, עם הפֵּאה הכסופה שמתחתיה בצבצו שערותיה השחורות של השחקנית.
יום אחד נפלה חרטרודס למשכב, כי פיאמה לא יכלה להתאחד עם אהוב לבה, וירחיניה ברחה מהבית — ומַרסֶלוֹ, אוי מרסלו, עד שהוא לא ימצא את ג'ינה, שהיא האִשה המסתורית, בעיותיו לא ייפתרו. כל אלה היו כבר מעבר לכוחותיה של חרטרודס, והיא פשוט חלתה.
לא ירדה ממיטתה.
התמכרנו ל"אִשה המסתורית". אחרי כל פרק היינו מקדישות זמן רב לניתוח הדמויות ולמציאת פתרון לאיחוד הבלתי אפשרי בין ג'ינה ומרסלו.
"אוי חֶרטרוּ, אל תשאלי! היום הפרק היה כל כך רומנטי, עד שהטלוויזיה הרטיבה. נוצרה שלולית מתחת למכשיר, והייתי צריכה להשתמש במגב. את שומעת? ג'ינה ומרסלו...
איזו נשיקה!"
היינו מנתחות את הפרקים בפגישות אין ספור ובשיחות טלפון מתמשכות לתוך הלילה.
זה לא התחיל כאן. הסיפורים שלנו הם כתמים בגוף הספר, כתמים ללא התחלה המסתיימים במקום שבו החלו. עולם שלם של דמויות נטולות עלילה, מעט התרחשויות בתוך משך זמן אין סופי — ומבפנים האדמה גועשת.
מהיכן להתחיל?
מהימים שחיפשתי אותך מבלי לדעת על קיומך. הימים שבהם התחלתי לחפש אמא סודית. אמא ככל האימהות של הילדים ב"גן אסתר". אמא צעירה שנולדה כאן. אמא שלא עברה את המלחמה. אמא חברה. אמא שתוכל לעטוף אותי בחיבוקים רכים. שפעימות לבי יירגעו בכף ידה.
בהתחלה חיפשתי ב"כוכבים". שתיים התחרו על מקום בלבי: מָרִי פּוֹפִּינְס ורבקה זהר.
כאן, בארץ להד"ם, אני מתפצלת לשלוש נשים: ילדה בת ארבע עשרה, שכל מה שרצתה זה להיות רזה ולשחק את נינה מ"השחף" של צ'כוב על בימות הוֶוסט אֶנד בלונדון; אשה בשנות העשרים, החיה כדי להגשים את חלומותיה של בת הארבע עשרה תוך כדי מאבק יומיומי לצאת מבועת התשוקות של הילדה ההיא; והאשה של היום, שרוצה לשנות את העולם ולא לאבד את בת הארבע עשרה ואת בת העשרים - שהרצון להיות רזה עדיין קיים בה ושזועקת על מפתן דלתך: "זין בן הרגליים!"
מֶרִי פּוֹפִּינְס
מרי פופינס נחתה על מפתן דלתי כשכיוון הרוח השתנה ולפתע באה רוח מערבית שנשבה ביתר שׂאת ונשפה נשיפות חזקות ועמוקות. באותו היום עזבה המטפלת הוותיקה והדשנה, קטי- ננה, את ביתי, גרם המדרגות רועד תחת נחת רגליה הכבדות; הדלת נטרקה בזעם ומרי פופינס גלשה בקלילות על המעקה באותו גרם מדרגות.
לחייה הוורודות והשריקות המזמרות ליוו את צעדיה בדרך ללבי. הייתי מוכנה להפוך את "סוּפֶּר־קָלִי־פְרֶָגִ'י־לִיסְטִיק אֶקְסְפִּי־אָלִי־דוֹשֶׁס" להמנון הלאומי.
בדרך הביתה מקולנוע "חן" ברחובות, שם הוקרן הסרט, שרתי את "צִ'ים צִ'ים צִ'ירי צִ'ים צִ'ים צִ'ירי" בעודי מרחפת בשדרות גלוסקין. אמא אחזה בידי בחוזקה כדי שלא אעוף.
כשירדנה, אחותי הגדולה, פתחה את הדלת, התפרצתי פנימה: "ירדנה, היא עפה, היא עפה, גם אני אעוף כמוה יום אחד. אני אהיה כמוה, אני אומרת לך!"
"כמו מי?" ניסתה אחותי לעקוב אחר שטף דיבורי, רצף מילים שנאמרו בנשימה אחת והתאגדו למשפט אחד ארוך. נעמדתי בינה ובין המראה: "מרי פופינס. היא עפה והיו שני ילדים שהיא נבחרה להיות המטפלת שלהם, זאת אומרת לא בדיוק הילדים — ג'יין ומייקל — ג'יין הבת ומייקל האח הקטן שלה כתבו מכתב שהם רוצים מטפלת בדיוק כמוה עם לחיים ורודות ושלא תיתן להם שמן קיק. איכס. אבא שלהם קרע את המכתב שלהם וזרק אותו לתוך התנור. אח אמיתית עם עצים שמדליקים אותם בחורף. בבוקר כשהגיעו המטפלות לראיון עבודה הייתה רוח והיה אדמירל כזה שקראו לו אדמירל בּוּם והוא הזהיר את מִיסְטֶר בֵּנְקְס, אבא של ג'יין ומייקל, שעומדת להגיע רוח מערבית או צפונית אבל מיסטר בנקס לא הקשיב כי הוא היה טרוד כל הזמן בעבודה כמו אבא — את יודעת —שמדברים אליו והוא עושה כן כן עם הראש אבל לא באמת מקשיב, אז ככה מיסטר בנקס. כשהגיעו המטפלות, הרוח העיפה אותן והן עפו לשמים, ומרי פופינס — שכבר ידעה לעוף כי הייתה לה מטרייה־מצנח כמו של הדוד רועיקי בצבא היא דפקה על הדלת והוציאה מהתיק את המכתב של הילדים - תשמעי, ירדנה, הניירות התחברו באוויר בחזרה ואז היא הגיעה ונכנסה לחדר הילדים שהיה מבולגן — איזה צעצועים היו להם! לג'יין היה בית בובות ענקי כזה, ולמייקל היו חיילים שצעדו, וכל פעם שהיא עשתה ככה, קליק עם האצבעות..." "הִכְּתָה באצבע צְרֵדָה", תיקנה אותי ירדנה בשקט. "הִכְּתָה במה?" שאלתי. "באצבע צרדה", ענתה ירדנה בחשיבות. "אבל היא לא הכתה אף אחד". ירדנה אחותי צחקה ואמרה: "לא, טַפְּשׁוּנָה, זאת צורת ביטוי. ככה קוראים לזה". "ירדנה, אז אולי תלמדי אותי איך עושים את זה?" ירדנה עשתה את התנועה בקלילות."ככה, את מתכוונת?" שאלה. "יוּ, תַראי לי איך עושים את זה!" ניסיתי לחקות את מהלך אצבעותיה.
אך האצבעות בנות החמש היו רכות מדי, ואני התייאשתי והמשכתי לְסַפֵּר: "ואז כל פעם שהיא עשתה ככה, הם צעדו בשורה ישר לתוך הארון. הבגדים התקפלו מעצמם". זינקתי על הספה בחדר. "את לא מאמינה, ירדנה, את ממש לא מאמינה! היא גם הוציאה מהתיק שלה כל מיני דברים שאת לא מבינה איך נכנסו לתוך תיק כזה קטן. מנורת לילה כזאת ענקית", ניסיתי לאמוד את גודלו של התיק.
"אפילו מייקל, האח הקטן של ג'יין שסיפרתי לך עליו, שלא האמין כל כך בקסמים, התחבא מתחת לשולחן לראות אולי מרי פופינס מחביאה שם את הדברים שהיא מוציאה מהתיק".
"באמת מעניין איך שהיא עשתה את זה, אבל אמא אמרה לי שבסרט לא הכֹּל אמיתי, ושגם אם בוכים ונורא עצוב, כשגומרים לצלם השחקנים חוזרים להיות אנשים רגילים וצוחקים. זה נכון, ירדנה?" שאלתי אותה בעודה מותחת את שערותיה המסולסלות, מקבעת רוֹלים בקודקודה, מגלגלת את מחלפותיה לצד אחד ומהדקת אותן בקליפסים רחבים לחטיבה אחת, "אַבּוּ עָגֵילָה".
"אני חושבת שפה זה היה אמיתי. מחר אני אכתוב מכתב לשחקנית ג'ולי אֶנדרוּז, שהיא מרי פופינס בסרט, ואשאל אותה. אני אבקש ממנה שהיא תהיה המטפלת שלי נראה לך שהיא תסכים? אני אשאל אותה. אני אגיד לך מה לכתוב ואת תכתבי באנגלית, טוב?" ירדנה לא ענתה והמשיכה במתיחת השיער. נעמדתי שוב בינה ובין המראה. "טוב?" הפצרתי בה. ירדנה הפסיקה לרגע ואמרה בשקט: "את מסתירה לי את הנוף". הסתכלתי עליה. "איזה נוף?" ירדנה החזיקה את המברשת כמתכוונת לחבוט בי. לא זזתי. "את תכתבי לה באנגלית או לא?" ירדנה הנהנה מחוסר ברירה, ואחרי שהמשכתי לעמוד במקומי הביטה בי בתוכחה. זזתי מעט והמשכתי:
"אני אספר לה הכל! לבובה הזאת שסבתא בּוֹקָה הביאה לי מירושלים אקרא ג'יין, ואני אטפל בה כמו מרי פופינס. אבל קודם אני צריכה ללמד אותה לעוף. יש לי רעיון!" מיד רצתי לחדרי, לקחתי את הבובה ופניתי לארון הבגדים של אמא: מצאתי שם חליפת צמר שחורה, שדמתה לבגד שלבשה מרי פופינס. לקחתי את המטרייה השחורה של אבא וקשרתי לה את התוכי המתנפח שהיה מחובר לגלגל השחייה שלי.
עמדתי זקופה על מעקה מרפסת הדירה שלנו בקומה השנייה ואחזתי בתוּכּי. עכשיו הייתי מרי פופינס, ויכולתי להישבע ששמעתי את התוכי אומר לי: "שלא תגידי שלא נקשרת למשפחה הזאת!" באצבעותיי סגרתי את מקורו כדי להפסיק את שטף דיבורו, ובידי השנייה פתחתי את המטרייה שתישא אותי אל על, לתוך העננים, ניתרתי ו... מצאתי את עצמי בקומה ראשונה, מונחת על חבלי הכביסה של שושנה שטטר, שבורה וחבולה.
אמא נזעקה מיד מזועזעת. אני לא בטוחה אם בגלל חליפת השאנל השחורה שהושחתה כליל או בשל מראה בתה התלויה על חבלי הכביסה כשבידה בובה עם מנגנון בכי שאינו נפסק ורגליה מסתבכות במטרייה הגדולה של אבא.
שושנה שטטר מהקומה הראשונה הוציאה את פניה המקומטות מבעד לתריסולים וצעקה: "מה זה? מה זה פה?" אמא התנצלה וחילצה אותי בקושי.
"אני כל כך מצטערת, גברת שטטר! כשבנצי יגיע מהעבודה, הוא יסדר לך את החבלים".
כשיצאנו מביתה של שושנה שטטר, אמא אחזה בידי חזק ואמרה: "את יודעת, זה לא היה פשוט למצוא את הכרטיסים לסרט. בקופה של בית הקולנוע הם אזלו, ובסוכנות 'לוטוס' שברחוב בית הפועלים היו כרטיסים יקרים ובמקומות לא טובים. אבל בגלל שאת כל כך רצית, קניתי את הכרטיסים אסור שאבא שלך יֵדע מכל העניין, כי אני אקבל על הראש, ולך הוא לא ייתן יותר בחיים ללכת לסרטים. את מבינה? הייתה תאונה. נפלת. זה קורה. ובלי מרי פופינס ובלי שטויות".
"אוריאנה כָּלֵב" — אמרה את שמי, מגלגלת את הריש בהדגשה בין שיניה; תמיד כשהיא כעסה עליי הייתה קוראת לי בשמי המלא ומגלגלת בכעס את הריש — "עכשיו תיכנסי לאמבטיה ואחר כך תלבשי פיג'מה. שעת השינה שלך עברה מזמן".
"אבל אמא... תוכלי להקריא לי את מרי פופינס?"
אמא נאנחה.
"בבקשה..."
"תבקשי מאבא כשיחזור".
מאז מדי ערב היה אבא פותח לפני השינה את הספר האדום עם התמונות המבריקות מתוך הסרט "מרי פופינס" בתרגומה של מרים יָלָן שטֵקֵליס.
ערב ערב, דף אחרי דף, בקול עייף ובעיניים פקוחות רק למחצה, היה אבא מתיישב ופותח בחגיגיות את הספר. לפעמים היה שואל בבדיחות הדעת: "אז איזה ספר נקריא הערב?"
"מרי פופינס בתרגומה של מרים ילן שטקליס:
'מי לא מכיר את לונדון? כל אחד מכיר את לונדון'", דקלמתי את שורת הפתיחה.
אבא היה מחייך וממשיך: "ומי שלא קרא עליה בספרים, ראה אותה בסרטים. ומי שלא ראה אותה בסרטים, ראה אותה בחלומות..." התבוננתי בשעון הבּיג בֶּן שעל הכריכה, ועיניי נעצמו לאט. לפעמים היה אבא מנצל את הרגע הזה כדי לדלג על כמה דפים, אבל מיד עיניי היו נפקחות: "אבא, שכחת את גֶּרֶם המדרגות שרעד תחת נחת רגליה של המטפלת קטי ננה!" ואבא, כשנתפס בקלקלתו, היה מחזיר את הדפים אחורנית ומדגיש בקולו את השורות שדילג עליהן.
ואי שם — בפרק שבו היו מרי פופינס, ברט מנקה הארובות והילדים קופצים לאחת מתמונות הנוף שברט צייר בצבעי גיר על המרצפות — הייתה השינה נופלת עליי. לפעמים הייתי מתעוררת באמצע הלילה מנחירותיו של אבא, שהחרידו את קירות החדר, מביטה בו, יושב בשולי מיטתי, ראשו שמוט על כף ידו והספר על ברכיו. הייתי מתרוממת בזהירות כדי לא להעירו, אוחזת בכף ידו השנייה, הפנויה, וחוזרת לישון בבִטחה.
חלמתי להתכרבל בתוך אמא רכה, מחבקת, שלא מגלגלת את הריש כשהיא כועסת, או בחיק אחות שאני לא "מסתירה לה את הנוף".
בחשכת הלילה חיפשתי חלום מואר בדמות מרי פופינס אַת עוד לא נכנסת אז לחיי, אבל שם — בדמותה של מרי פופינס — התחיל החיפוש. יום אחד, בלי כל התראה מוקדמת, הופיעה על מסך הטלוויזיה בשחור־לבן בפסטיבל הזמר דמות גרומה עם רגליים דקיקות שנחשפו בשמלת מיני קצרצרה, ידיה רעדו כשאחזה במיקרופון. היא שרה על שלושה אנשים המחכים לאליהו הנביא. כמו צרצר הרעיד קולה את השיר עמוק בתוכי.
אז מה יהיה?
"סוּפֶּר־קָלִי־פְרֶָגִ'י־לִיסְטִיק־אֶקְסְפִּי־אָלִי דוֹשֶׁס", או פשוט "על כפיו יביא"? השיר "על כפיו יביא" לא זכה בפרס. איך יכול היה לזכות כשהיה עליו להתמודד עם מיתוס צבאי: חתיך במדים השר על פצוע שמבקש מהחובש תחת אש "תציל את עצמך!" ובכלל, כשמלחמת ההתשה בשיאהּ, מי ירצה זמרת קטנה בשמלת מיני אדומה, ששרה על שלושה אנשים שמחכים לאליהו הנביא?
למרות הכל הפך השיר ללהיט מקומי וללהיט אצלי בלב. מכל שיריה של רבקה זהר אהבתי את "אוריאנה", שעזר לי לאהוב קצת יותר את שמי, לרכוש לי מעמד חברתי ולענות לאלה ששאלו אותי לשמי:
"מה, אוריאנה? כמו השיר של רבקה זהר?"
"כן, כן, בדיוק!"
"נתן אלתרמן כתב את השיר עליי ורבקה זהר מבצעת", אמרתי בגאווה מבלי למצמץ.
האמת היא שאמא ואבא חיפשו שם בעל משמעות.
והשכנה, חנה גורודיסקי, אמרה: "למה שלא תקראו לה אוריאנה?"
אבא שאל אם יש משמעות תנ"כית לשם, וחנה גורודיסקי השיבה: "הראה לי את הדרך לאוֹרי". אבא התלהב מיד.
אמא היססה עדיין: "שם ארוך, לא? וגם קצת קשה לבטא אותו".
אני אוריאנה, ובקיצור: אוֹרי עם חולם מלא.
שנה אחרי "על כפיו יביא", שרה רבקה זהר באותו פסטיבל את "רבי עקיבא".
המנחה המיתולוגי של פסטיבל הזמר הפיל בפיזור נפש על הבמה את ערמת ניירות־ההנחיה שלו, צחק במבוכה ואמר שבכל שנה זה קורה לו לפחות פעם אחת. האנשים בקהל זזו באי נוחות. שלישיית "הגשש החיוור" עלו על הבמה לבושים בשמלות תנ"כיות ובידיהם כדי מים. ל"מיתולוגי" זה היה כבר יותר מדי. הוא צחק, הכניס את ערמת הניירות לכיס חליפתו שתפח, מדי פעם נשמט ממנו דף ועוד דף אל הבמה. הקהל צחק, מחא כפיים, והסולן פתח בקול טנור באָ־קַפֵּלָה: "מים לדוד המלך..." צירוף הקולות המיוחד שלהם והתלבושת המצחיקה היוו ניגוד מוזר, שהגיע לשיאו בפזמון השיר: הם הרימו את ידיהם, השמלות הקצרות שלבשו התרוממו ותחתוני כותנה לבנים מיושנים, מתוצרת "אתא", בצבצו מתחת להן. הקהל היה מופתע. דבר שכזה לא נראה עדיין במעוז הגאווה הלאומית, "פסטיבל הזמר והפזמון", במוצאי יום העצמאות, בנוכחות שועי וגדולי... גם המנחה עצמו היה המום, ואחרי ההופעה מיהר להטיף לקהל שבוחרים בשיר לפי איכויותיו ולא שמים לב לניסיונות לגנוב את ההצגה. אחריהם הגיע תורֵך לשיר. לימים אמרת שכל כך צחקת מאחורי הקלעים, עד שלא ידעת איך תוכלי לעמוד על הבמה ולשיר.
עלית לבמה, האימה ניכרת בעינייך הפעורות. היית מלאה. אמא אמרה שאַת שמנה, ואיך זמרת יכולה להרשות לעצמה להופיע ככה. אבא אמר שאת קצת מלאה אבל סקסית, ואמא הסתכלה בו, נבוכה ונעלבת. אבא מיהר לתקוף: "מה, אני לא יכול כבר להגיד את מה שאני חושב? היא סקסית".
אמא השפילה את עיניה ולחשה:
"אם זה בגלל השיער הבלונדיני, יכולת לבחור בשרלוטה".
"אבל בחרתי בך!" קטע אותה אבא. "בחרתי בך!"
"מי זאת שרלוטה?" שאלתי, ואמא סיננה מבין שפתיה הדקות: "שרלוטי קילוטי"2. היא לא התעצלה, ובזמן שהמנצח הניף שוב את שרביט המנצחים שלפה מאלבום־תמונות ישן תמונה קטנה בשחור־לבן, משוננת בקצותיה, של אבא על הגלגל הענק בלונה פארק בסופיה עם אשה בלונדינית בהירת עיניים. "זאתי", אמרה. "ואל תשאלי, כשהם נפגשו לפני שנה ביפו, היא הייתה עם רולים בשיער וחלוק בית. שניהם הסמיקו".
"שקט", קראתי, "אולי אפשר לשמוע את השיר?" וכך־בדמותך המבוהלת, סקסית בעיני אבא — פתחת את פיך והתחלת לשיר. ופתאום זה הכה בי. ככה אני רוצה! בדיוק ככה, לשיר ככה! ראיתי איך עינייך בלעו את המוסיקה, ולמרות שהבמה הפחידה אותך, המוסיקה הייתה שלך. אבל, את מבינה, לא יכולתי לבגוד ברבקה זהר. היית החֲבֵרָה הזאת שמסתירים בארון ומתביישים לאהוב.
ירדנה חזרה בדיוק מהצבא. "יום אחד נוסף אני לא נשארת בבור הזה! אתם שומעים? יום אחד נוסף!" היא זעקה, ואמא בכתה. אבא ניסה לחשוב על אנשים "בדרגים הגבוהים" שיכולים עם קצת פרוטקציה לעזור לה לעבור משם. "תסתכלו על הפנים שלי! תסתכלו!" עור פניה היה מנוקד בפצעי בגרות אדומים. וכשהיא ראתה אותך, אמרה בחצי חיוך:
"תראו אותה! אירה קרינסקי. למדה איתי בתיכון. טוב, היא תמיד הייתה שרה בטקסים. שמעתי שהיא עומדת ללמד דרמה בחטיבת הביניים שלך. יש כאלה שהולך להן".
"לא כל כך הולך לה. היא לא זכתה בכלום", אמרתי.
"היא על הבמה ואני קבורה בבור של הקריה", חרצה ירדנה.
למחרת נרשמתי לחוג לדרמה.
יש לי עדיין הבזקים שלך מן העבר. הקול הוא אותו קול, רק בתחפושת. אנסה לעצום את עיניי חזק חזק כדי להיזכר בך כפי שראיתי אותך בפעם הראשונה. מראה פנייך חולף לנגד עיניי כתמונה ישנה בשחור־לבן. כבר אינך צעירה.
את חולה וקירחת.
אני עוצמת את העיניים, מקמטת את הגבינים... כלום!
קלסתר פנייך הצעירות מבליח לרגע. נעלם וחוזר, נעלם וחוזר. פעם עם חיוך, פעם עם עיניים מלוכסנות, כחולות בהירות. הנה האף הסולד הקטן שלך. "יש לי כזה אף קטן, שהוא לא מכיל את כל הנשימה שלי". לחיים מעוגלות ושיניים מתוקנות שלועסות מסטיק בנימוס מפונק. התמונות מהפעם האחרונה שראיתי אותך מאפילות ומַקשות עליי לזכור איך היית כשהיית צעירה, רעננה. הקול אותו קול, רק בתחפושת: "קהל נכבד, חברים, ידידים ומוקירי זכרי..."
כך פתחת את ההופעות שלך. המלווה שלך היה גולש באצבעותיו על הקלידים הלבנים, וקולך הרך בקע מבעד לצלילים:
"אך חיי הם בשבילי אונייה באמצע הסערה..."
הפנס ליווה את הליכתך במעגל ירחי והתמקד בפנייך המאופרות בקפידה. הקהל נפל שדוד לרגלי שירתך. שיחקת בו, שימחת אותו, העצבת אותו. הוא שלך לנצח.
"ללא מרשם רופא" / אדם קיי. מאנגלית: תומר בן אהרון. הוצאת הכורסא. 258 עמודים.