הו הא, מי זה בא?

אינני נוהג להעלות אנשי ציבור על הסכין. אינני אוהב לעשות זאת. כתוצאה מכך אני נהנה משני יתרונות: א. דימוי הדוד החביב שאוהב שוטי פתיחה. ב. סכינים חדים במיוחד, כאלה השמורים בארון לשעת צורך מיוחדת. אין ספק כי חזרתו של דודו טופז לשידורי הטלוויזיה עם "ראשון בבידור" שלו מגדירה היטב "שעת צורך מיוחדת" מהי.

הבוז אותו רוחש אני לדודו טופז (בכוונה איני מפריד בין האיש לתוכנית, בדיוק כפי ש"ראשון בבידור" הוא רק שברו של משפט שממשיך תמיד ב"עם דודו טופז") גדול כל כך דווקא משום שמדובר באדם משכיל ומחושב. "אחד משלנו" במובן הרחב, הלא-אליטיסטי של המילה. הוא היה בדרן מצליח, כיכב בשלל תוכניות ומערכונים, הוכיח שהוא לא מושלם בפליטת ה"צ'חצ'חים" הזכורה והיה אחראי לסדרת הקאלט "דודו מספר לגולו". עד כאן היה נדמה כי מדובר בסגנון דודו דותני חביב עם איכותיות חתיכיות מוספות. ואז הגיעה "ראשון בבידור".

לא קל לרדת לעומקה של "ראשון בבידור" - התופעה התרבותית. להזכירכם, מדובר בתוכנית הטלוויזיה המחזיקה ברייטינג הגבוה ביותר שנמדד אי פעם בישראל, התוכנית שהפכה את דודו טופז למלך ישראל הרשמי. שגררה פרשנים רבים להכריז (בגלוי או שלא לציטוט) כי אם היה טופז רץ לראשות הממשלה, היה נבחר ברוב גדול.

לא הייתי יכול למצוא תוכנית שדרדרה את מוסד הטלוויזיה הישראלי נמוך יותר מ"ראשון בבידור". טופז הפך את הפריים טיים הישראלי לתהום הפקר, שהזכירה בעיקר את שידוריה של הטלוויזיה האיטלקית (רמתה של הטלוויזיה האיטלקית כה ירודה, עד כי תוכנית פרה-פריים ממוצעת יכולה להיות חצי שעה עם אשה עירומה המכסה את גופה בשוקולד או מתבוססת בצבעי פסטל). את הפופוליזם שלו בנה טופז כשהוא מרחיב קרעים בעם. כשהוא רומס בארשת חייכנית, פשיסטית ושוביניסטית את כל הקשור להשכלה, לאינטליגנציה, לתרבות. כל אלה הפכו אצלו ללעג, והכל בדרך לאחוז רייטינג נוסף.

על כל מי שמכבד עצמו כאדם בר דעת לסגור ביום שישי בערב את מקלט הטלוויזיה.