בשישה באוקטובר פרסמנו כאן סקירה של "משחק הוגן" בנטפליקס. מסיבות ברורות, זו היתה ביקורת הקולנוע האחרונה שהתפרסמה פה מאז. תעשיית הקולנוע העולמית המשיכה כרגיל, אבל זו המקומית כמעט ולא הפיצה מאז סרטים חדשים, ואין צפי מתי הפעילות תתחדש. שירותי הסטרימינג הבינלאומיים שפעילים גם בארץ גם כן המשיכו להעלות תוצרים טריים, שרובם זמינים גם אצלנו, אבל רובם גם היו זניחים למדי - ובימינו, צריך סיבה מיוחדת כדי לטרוח לכתוב על קולנוע. למי אכפת מזה עכשיו.
הסיבה הזו מגיעה כעת, עם עליית "הרוצח" לנטפליקס. מדובר בסרטו החדש של דיוויד פינצ'ר, שבזכות "שבעה חטאים", "מועדון קרב", "בית הקלפים" ועוד הפך לאחד מן היוצרים הבולטים בימינו. מככב בו מייקל פאסבנדר, מי שנהיה מאז פריצתו ב"ממזרים חסרי כבוד" אחד הכוכבים הגדולים בדורנו. בקיצור - קשה להתעלם מסרט כזה. עם זאת, גם אליו ניגשתי בחוסר חשק מוחלט, ואבין כמובן אם כך תרגישו גם אתם. מה שכן, לאור הנסיבות, חשוב לציין כי כיאה לשמו, אמנם מדובר במותחן אלים ומדמם, אבל הוא לא גרפי באופן קיצוני.
"הרוצח" הוא עיבוד קולנועי לנובלה גרפית צרפתית בשם זהה, ופינצ'ר מסתובב עם הפרויקט הזה כבר מעל עשר וחצי. בסופו של דבר, הבמאי לקח אותו לנטפליקס, שהפכו לבית הקבוע שלו בשנים האחרונות. כתוצאה מכך, הסרט הסתפק בסיבוב קצר בפסטיבלים בינלאומיים ובאולמות באמריקה (אך לא אצלנו כמובן), ובסוף השבוע נחת בשירות הסטרימינג. "להתעלם מפלטפורמות הצפייה הביתיות לא יעזור לנו להציל את הקולנוע", אמר על כך הקולנוען בראיון מרתק לעיתון הצרפתי לה מונד. "צריך להתעלות מעל הנוסטלגיה לאולמות ולשאול: מי מאפשר כיום את החשיפה האופטימלית?".
כך או כך, העלילה של "הרוצח" פשוטה ומעבר למקור הישיר שלה, מזכירה גם סרטים קלאסיים כמו "הסמוראי". פסבנדר מגלם רוצח שכיר המסתובב ברחבי העולם ומבצע את משימותיו בדיוק מדוקדק ומופתי. אלי וולך טבע ב"הטוב, הרע והמכוער" את אחת משורות הדיאלוג המפורסמות בתולדות הקולנוע - "אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר", אך גיבור סרטו של פינצ'ר עושה את שניהם. הוא יורה רק אחרי שהוא מדבר לעצמו, במונולוגים מהורהרים.
"הרוצח" עושה שימוש מסיבי בקריינות וגם בצלילים. נוסף למוזיקה המקורית שכתבו טרנט רזנור ואטיקוס רוס, שותפיו הקבועים של פינצ'ר, יש בו גם כמות אסטרונומית של שירים של הסמיתס. אנחנו רגילים לשמוע מדי פעם שיר או שניים שלהם בפסקולים, אך כאן יש לא פחות מ-11. כמו כן, הלהקה הבריטית בדרך כלל מככבת בדרמות אינדי על צעירים מדוכדכים, ומרענן לשמוע אותה במותחן על רוצח קר דם. פינצ'ר אמר כי בחר בה בגלל שהיא שרה על בדידות, תמה מרכזית בסרט.
הרוצח פועל לבדו ובדרך כלל מסתדר מצוין, אך משימה שהיה אמור לבצע בעיר האורות משתבשת ומסתיימת בחיסול של המטרה הלא נכונה. המעסיקים שלו יוצאים לחסל אותו כדי לסגור את הקצוות, אבל מוצאים במקומו את אהובתו, ופוצעים אותה קשות. זוגתו של הגיבור מוצגת כאן כלא יותר מאשר תירוץ לקדם את העלילה. את רוב הסרט היא מבלה בבית החולים עם פציעות שבקושי מאפשרות לראות את הפנים שלה.
הרוצח יוצא לסגור חשבון עם מי שביקשו את רעתו ופגעו באהובתו, ויוצא למסע שלוקח אותו בין השאר לפריז, הרפובליקה הדומיניקנית וערים שונות באמריקה. ההרפתקה שלו תכלול לא מעט מעשי רצח יצירתיים, כולל אחד בעזרת רובה סיכות, וגם מפגשים עם דמויות צבעוניות, כולל מחסלת בגילומה המהפנט כתמיד של טילדה סווינטון.
גם פסבנדר מהפנט. הוא מצליח לשמור על פני פוקר קפואות וחסרי הבעה, ובכל זאת למגנט אליו את הצופים. הקרירות שלו הולמת היטב את קור הרוח האופייני של פינצ'ר העוקצני. את התסריט כתב אנדרו קווין ווקר, שפרץ כשעמד מאחורי "שבעה חטאים" של הבמאי, אך לא הצליח להותיר חותם מאז. כאן הוא חוזר לאור הזרקורים עם כתיבה שבין רצח אחד למשנהו, מוצאת מקום מפתיע להומור סרקסטי ואיזוטרי.
אם כך, הסרט מתהדר בהומור מושחז ותצוגות משחק מעולות, אבל יש לו פגם קטן אחד - הוא פשוט לא מעניין. כמה פעמים כבר ראינו סיפורים על חיסולים שמשתבשים ורוצחים שמקשקשים? העלילה של "הרוצח" היא אוסף של קלישאות, עם תפניות צפויות, והעולם הפנימי של הגיבור דל מכדי לחפות על כך.
הקצב של הסרט מדוד, מה שמעניק משקל יתר לכל צעד ולכל מילה של הגיבור, אך התובנות שלו מתקשות להצדיק את החשיבות שניתנה להן. הדיאלוגים הם ממבו-ג'מבו פילוסופי/פסיכולוגי מהסוג שכבר ראינו ושמענו לא פעם בעבר, עם הרהורים לעוסים על בדידות ומצבנו הקיומי, ודיונים נדושים על פסיכופתים ואמפתיה. למרות כל היומרות, יש רק שתי שורות שאני זוכר מהסרט - סיפור שנון על ציד ועל דוב, ובדיחה שנונה על הסיבות להצלחה של מקדונלד'ס בצרפת. אם בתוך כל הפאתוס, השורה הכי בולטת היא שנינה נישתית על מזון מהיר בפריז, זה סימן שמשהו פה לא עובד כהלכה.
אם יורשה לי, פינצ'ר טעה כשהמעיט בחשיבות הנוסטלגיה לאולמות הקולנוע. "הרוצח" אולי היה יכול לעבוד טוב יותר על המסך הגדול, שם אפשר היה להתמסר לקצב האיטי, להעריך את האיכויות הוויזואליות ולהיות סלחניים יותר כלפי החולשות העלילתיות והתסריטאיות. בפורמט של צפייה ביתית, התוצאה לא מלהיבה, בטח אם מי שצופה בה סובל כעת מהפרעת קשב, וזקוק למשהו מסעיר במיוחד כדי להתרגש מחדש מסרטים.
בימינו, נהוג להשתמש בתבנית "X הוא בדיוק מה שהיינו צריכים". הפעם, ההיפך נכון. סרט יומרני, מאתגר ומאכזב על רציחות סדיסטיות הוא בדיוק מה שלא היינו צריכים עכשיו.