בין "שם" ל"כאן": מפרעות פטליורה ועד לפרעות עוטף עזה

הרב בני לאו בטור אישי, קצת יותר מחודש לאחר תחילת מלחמת חרבות ברזל.

בין פרעות פטליורה (1919) לפרעות עוטף עזה (2023).

את פרופ' אילן טרו אן הכרתי לפני כ-25 שנים, כשזכיתי לערוך חופה לבתו שחר ולחתנו שלומי בגינת הבית שלו ושל רחל זוגתו בעומר. שחר ושלומי, שני מוזיקאים ואנשי רוח, מצאו מנוח לכף רגלם בקיבוץ חולית ושם גידלו את שלושת ילדיהם.

בשבת שמחת תורה הם היו בביתם עם בנם רותם (16). שתי הבנות, שיר ושקד, היו גם הן בקיבוץ,
בחדריהן במגורי הרווקים. ואז התחילה המהומה.

בסביבות 7.45 בבוקר התכתבה שחר בקבוצת הווטסאפ המשפחתית המורחבת ותיארה שהם בממ"ד, מתבצרים ושומעים את המחבלים נכנסים.

כמה דקות אחר כך כתב רותם: "אבא ואמא מתים".

את מה שהתחולל בעולמו של רותם בשעות שלאחר מכן שמעתי מפיו בבית של סבא אילן וסבתא רחל בעומר. הנער הגיבור הזה היה מוטל מתחת אמא שגוננה עליו וכך כמעט חסר נשימה נותר למשך זמן. הכדור שפילח את גופה פגע גם בו ופצע אותו. במשך כל אותו זמן הוא שמר על קשר בהתכתבות עם בני המשפחה שהדריכו אותו ושמרו עליו.

עמדתי שם בבית עם אילן, הסבא. הוא הצביע על תמונה שבקיר: "זאת אמא שלי", הוא אמר. "בשנת
1919 נכנסו שונאי ישראל באוקראינה לבצע טבח בבית של סבא וסבתא. היו אלה ימי פרעות פטליורה. סבתא קלטה שהם נכנסים ודחפה את אמא שלי הקטנה מתחת למיטה. הילדה ניצלה והאמא שלה נרצחה. הילדה בנתה משפחה וחידשה את העץ הכרות הזה. אני קרוי על שם סבתא שנרצחה בכפר שלה, דרז'נה, ליד רובנה באוקראינה.

ואז, מגיע סתיו 2023, והבת שלי שחר, נינה של סבתא, מפילה את עצמה על הילד שלה. לכאורה היסטוריה מדממת ומצמררת שחוזרת על עצמה". אז עצר אילן באיפוק ואמר לי: "אבל זה היה שם וזה קורה כאן".

ובבת אחת התבהרות גדולה.

הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן סיפר שזה מה שאמרה לו גולדה מאיר בשנת 73. "אל תדאג, הסנטור ביידן, יש לנו נשק סודי כאן בישראל. אין לנו לאן ללכת".

בכל הפוגרומים, בכל הגלויות, נדדנו וחיפשנו מנוח לכף רגלנו. ממש כמו היונה ששלח נח מן התיבה:

"וְל ֹֽ א־מָ צְ אָ ה֩ הַ ּיֹונָָ֨ ה מָ נ֜ ֹוחַ לְ כַף־רַ גְ לָָ֗ ה "

פרשת התוכחה שבסוף ספר דברים מתארת את הנדודים האלה, כנדודי היונה בימי המבול: "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כח, סה).

חכמים סברו שהפסוק הזה נושא בתוכו ברכה סמויה. כך קורא זאת חכם ארץ-ישראלי במאה השלישית, על פי הפסוק במגילת איכה: "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח" (איכה רבה, א): "אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת".

ספר בראשית, ספר דברים ומגילת איכה משתמשים באותו דימוי המכוון לאותה רמיזה ומשמעות. לעתים נראה היה שהיונה מצאה מנוח לכף רגלה דווקא "שם", באדמת הניכר, התאקלמה על אדמה
לא לה ונכנסה לתקופת קינון ואופטימיות - הנה בית. הישיבה באדמת ניכר בארץ לא להם הפכה מעונש וגלות למציאות ודימוי של בית. כך קרה כבר בירידה הראשונה של בני יעקב למצרים (בראשית
מז, כז): "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ ג שן ויֵאחזו בה ויפרו וירבו מ א ד". המילים "ויֵאחזו בה" מלמדות על יכולת ההסתגלות של האדם למקום חדש, להיאחז בו ולהשתייך אליו גם אם אין הוא שלו. ההיאחזות של ישראל בארץ גושן לא הייתה צריכה להתרחש. הם היו אמורים לעקור את עצמם
מיד בסיום שנות הרעב ולחזור לביתם שבארץ כנען. אך מצרים שאבה אותם לעומקה והם נאחזו בה. רבי צדוק הכהן מלובלין כתב בלשונו הציורית: "שנעשו נאחזים ונקלטים בקליפת מצרים ...כעובר במעי
אמו" ('פרי צדיק' ויחי, ב ד"ה ואיתא בזוה"ק).

הדפוס הזה של התבססות במקום זמני שהגעת אליו באונס והפיכת המקום לאידאל ומקום ישיבה קבוע, חזר בתולדות ישראל פעמים רבות. בסוף המאה ה-11 ישב רבי יהודה הלוי בספרד המוסלמית. מסביבו ראה יהודים משולבים בתרבות הנאורה של החצרנים ומיוצבים היטב בכלכלה המקומית. לשאלת מלך כוזר מדוע הוא לא חי בישראל עונה החבר באזכור סרבנות העלייה בימי כורש (ב, כד): ...ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם ... כמה עוגמת נפש יש כאן נוכח עוצמת הציפייה והכמיהה לגאולה. העם לא התעורר. חוט נמשך מימי גלות בבל - תרדמת הגולה.

כשביקשה התנועה הציונית לעורר את האומה מתרדמתה התברר ששנות נדודים רבות הקהו את חושיה. ח"נ ביאליק תיאר את ההרגשה הזאת בדמותו את עצמו לנער הנודד הביתה בלוויית היונה (בשירו "מאחורי השער"): "הוי, אמרו, הגלים, הדגים במצולה, איך אבוא בשערי, ארץ הסגולה, ומפתחי שבור והדלת נעולה? אין קול ואין עונה, ויונה עם נער עדין מתדפקים על דלת השער".

בזכות דור חלוצים ומייסדים נכנסנו הביתה והתחלנו לעמול על שיקומו. לא קל לחזור מכל כך הרבה
שנות ניכור. אבל הבית הולך ונבנה, הולך ומתקדם. כל פעם יש קשיים שמזכירים לנו שעוד לא מצאה
היונה מנוח לכף רגלה, אך היא בבית. מדינת ישראל אינה תיבת נח. מדינת ישראל אינה רק מקלט מדיני לעם היהודי. יש לפעמים עייפות הנשמעת במהלך הדרך. אחת התחנות הקשות הייתה במלחמת יום הכיפורים. באווירה הקשה ששררה בארץ נשמע "שיר היונה" של שמרית אור: "גבוה, מעל המגדלים, היונה פורשת כנף, היונה דואה במרחב, ועיניה כלות. הלאה, הלאה, הדרך ארוכה".

מאז עברו עוד 50 שנה וכעת אני ניצב מול מיטתם של שלומי ושחר, הנאהבים והנעימים בחייהם, שבמותם לא נפרדו. רואה מולי את רותם, הבן שניצל בזכות ההורים שעטפו אותו, ומדמיין את הסבתא-רבא של שחר, ניצולת פרעות פטליורה, האומרת לנכדתה: "כאן זה בית".

אנחנו עוד בשלב הטלטלה וההלם שאכן, התרחש פוגרום מזעזע בתוך גבולותיה של המדינה. עוד
יגיעו ימי חשבון ובדק בית אבל כעת כולנו זקוקים למנוח לכף הרגל. ואולי עד שהרגל תתייצב שוב, ננסה להושיט יד תומכת. כמו נח האוסף לחיקו את היונה המטולטלת ובחמלה רכה הופך עצמו לקן עוטף ואוהב: וַתָָּ֤ שׇׁ ב אֵ לָ יו֙ אֶ ל־הַ תֵ בָָ֔ ה כִּי־מַַ֖ יִּם עַל־פְ נֵֵ֣י כׇׁל־הָ אָ ָ֑רֶ ץ וַּיִּשְ לַָּ֤ח יָדֹו֙ וַּיִּקָ חֶָ֔ הָ וַּיָבֵֵ֥א א תָ ָ֛ ה אֵ לַָ֖ יו אֶ ל־הַ תֵ בָֹֽ ה׃

כעת בימי המלחמה, כשאלפי בנינו ובנותינו מגוייסים להגן על הבית, ננסה להיות יד שפוגשת יד אחות. כך כתב זאת המשורר אדמיאל קוסמן:

"מְ בֻקָ ש מָ קֹום שָ קֵ ט עָלָ יו תּונַח הַ נֶפֶ ש.

לְ כַמָ ה רְ גָעִּ ים בִּ לְ בַ ד.

מְ בֻקָ ש מָ קֹום שֶ יְשַ מֵ ש מִּ דְ רָ ְך לְ כַף הָ רֶ גֶל.

לְ כַמָ ה רְ גָעִּ ים בִּ לְ בַ ד. "