תחכמוני

אתחיל בתקצור קל ושווה לכל נפש, ותוך פסקה-שתיים נעבור לאופי ספוילרי במפגיע, אז תהיו ילדים גדולים. צ'רלי קאופמן רצה לעשות סרט על פרחים. אחרי ההצלחה שלו עם התסריט ל"להיות ג'ון מלקוביץ'", הוא הוזמן לעבד את "גנב הסחלבים", ספר מאת סוזן אורלין. כשנתקל במחסום כתיבה אימתני, החליט קאופמן להכניס את עצמו לתוך הסרט, לערבב את סיפורו עם סיפור הספר. התוצאה הרבה יותר מבריקה ממה שהיא נשמעת – סרט שכותב את עצמו תוך כדי תנועה, שמתאר את תהליך ההגייה שלו. מביים את כל זה ספייק ג'ונס.

צ'רלי קאופמן מתאר את עצמו כלוזר שמן ומקריח ופתטי, שחי בבית גדול וריק ומזיע מול אנשים. סוג של ג'ורג' קוסטנזה, רק עם חוש הרבה פחות מפותח לנחמה אישית. הוא דואג להראות את עצמו מאונן כמה וכמה פעמים במהלך הסרט, כך שיצטייר כדוחה עוד יותר. הוא אחוז בשנאה עצמית גדולה למדי ומגלם אותו ניקולס קייג'.

מה הקטע בלהכניס את עצמך לתסריט? משום מה נדמה לי שזה משהו שעושים כבר שנים במישורים אחרים של יצירה. שלא לדבר על עיתונות. אז למה לא לעשות את זה בסרט? כי סרטים מתנהלים על פי קונבנציות, מחויבים להתגדר בתבניות, חוקים ונורמות. זה הדבר הראשון שמלמדים אותך.

סוזן אורלין, עיתונאית מ"הניו יורקר", הלכה לסקר סיפור שנהפך בסופו של דבר לרב מכר ספרותי. הסיפור הוא על ג'ון לארוש, סוג של ווייט-טראש אינדיאנה ג'ונס, שלמרות שאין לו שיניים קדמיות ויכולות ניו יורקיות (שבשניהם מצטיינת אורלין), הוא מתוחזק באובססיות מתחלפות, להן הוא מקדיש את כל מרצו. כעת האובססיה שלו היא לסחלבים נדירים. במהלך הסיפור הזה סוזן מוצאת את עצמה נמשכת לנטיות הלא שגרתיות של לארוש, מתאהבת בו כאילו היה סחלב נדיר – והיא בכלל לא משתגעת כל כך על פרחים – ובסוף, הכי חשוב ומעניין (נדמה לי שקאופמן חושב כך), זה פתאום מכה בה והיא מתפכחת מהאשליה. מגלמים את השניים מריל סטריפ (מועמדת לאוסקר) וכריס קופר (מועמד לאוסקר).

לצ'רלי קאופמן של הסרט יש אלטר אגו - אחיו התאום והבדוי דונלד קאופמן (שחתום גם הוא על כתיבת הסרט ומועמד לאוסקר בשיתוף עם אחיו המציאותי). דונלד נראה חיצונית בדיוק כמו צ'רלי, אבל בשונה ממנו, הוא בעיקר לא לוקח ללב. הוא איזי-גואינג, מצליח עם בחורות, שמח ומזליקו. ובמהלך הסרט הוא נרשם לסדנת תסריטאות של הגורו רוברט מקי, ומתחיל לכתוב תסריט.

הדיאלוג בין צ'רלי לדונלד, שכותב את "החוש השישי" הפרטי שלו, הוא הזדמנות קלה ונגישה של קאופמן לשגר לתעשיה במילים את מה שהוא חושב עליה, ועוד הזדמנות להפגין את כפיות הטובה, השנאה העצמית והמרירות שבלהיות זה שחושב ככה.

הכל מתנהל בשני מישורים במקביל. הסרט על פי הספר, עם סוזן אורלין וג'ון לארוש איש הסחלבים, הולך ומצטייר ונבנה על המסך במקביל לתהליך הכתיבה עצמו של צ'רלי קאופמן התקוע, שמאונן על התמונה של הסופרת בעטיפה. סופם של השניים הוא כמובן להתמזג לכדי סיפור אחד (המדהים הוא גם שקאופמן התסריטאי, ברגעים שהוא מעבד את הספר על-אמת, בהחלט מצליח להעביר את הרוח שבו. תוך כדי כל החרפון הזה, הוא עושה לספר כבוד, וכנראה שבצדק).

והכל קורה בריל-טיים. ברגע המכריע שבו צ'רלי מאבד את זה, קורס ומזמין את דונלד להיכנס כשותף לכתיבת התסריט, הסרט מקבל את הטוויסט. נכנסים אלימות, קיטש, מוות ולבסוף גם סוף טוב. מרגע זה צ'רלי עושה אהבה משפחתית עם אחיו התאום, מתאחד איתו, לומד לקחים. ומשזה מסיים את תפקידו המכונן, הוא רוצח אותו, מקריב אותו לטובת הסוף ההוליוודי.

אם החוק התסריטאי ההכרחי אומר שבסרטים הדמויות, או לפחות הדמות הראשית, חייבים להשתנות, לעבור איזשהו תהליך בין שתי נקודות – הרי שבאדפטיישן הסרט עצמו הוא שמשתנה; הספר (גם הוא דמות) משתנה. צ'רלי קאופמן מחבק את גורו הכתיבה, נכנע כביכול לחוקים - אבל יוצא מנצח ומשתין על כולם.

אז מה הוא עושה בכלל בהוליווד, ומי נותן לו לעשות סרטים? זה ברור שהוא מוכשר, וזה ברור שהוליווד לא נפגעת כשצוחקים עליה, אבל אני עדיין תוהה. "אדפטיישן" הוא סרט נפלא מבחינה תסריטאית, אבל לפחות שבעים אחוז מכם שנאתם-עד-הייתם-אדישים אליו. במהלך הצפייה גם אני רמזתי לעצמי שייתכן שמדובר בסוג של כישלון קולנועי. כישלון צפוי, אמנם, הגיוני, שמשום מה נדמה לי שהוא חוגג.