המושיע

"אני הרבה יותר אוהב את הגבינה של ויסקונסין מאשר את הגבינות המסריחות האלה באירופה. משהו שמריח כאילו הוא מת יותר מדי זמן פשוט לא עושה לי את זה" (ג'וני אר. קאש)

ג'וני קאש משתדל להודות לאלוהים בכל בוקר כשהוא מתעורר, למרות שלפעמים הוא שוכח. עשרות שנים הוא העסיק את עצמו בדינים של אשמה וגאולה והוא בן 71 היום. לאחר שנים של אלכוהול, אמפטמינים, ניתוח מעקפים והסתעפות נדירה של אלצהיימר, ייתכן שהאלבום שהוציא לאחרונה, "American Recordings 4: The Man Comes Around", יהיה גם האחרון שלו. אם וכאשר יבוא בשערי שמים, ובורא עולם ירצה להתייעץ איתנו בנוגע לג'יי.אר, האם להעניק לו מנעמי גן עדן או אש הגיהנום, נוכל להעיד לטובתו, ולמנות מספר חסדים שעשה, רבים מהם בסדרת ההקלטות שלו משנות התשעים.

נוכל למנות את השירים שקאש לקח מכותביהם הכופרים, זיכך אותם והפך אותם למשהו שמאמינים טובים יכולים לקבל באהבה. באלבום הקודם, "Solitary Man", זה היה בעיקר הביצוע ל"One" של U2. תמיד היה ברור שזהו שיר יפהפה, אבל איכשהו האופן שבו בונו מרח אותו מנע ממני מלהתמסר אליו. ג'וני קאש הוא מעין מושיע. הקול החודרני שלו, בלוויית גיטרה אקוסטית מהירה, הוסיפו לשיר בדיוק את הקילומטר עומק שהיה חסר לו. באלבום הנוכחי ג'וני מציל מכותבו את "I hung My Head" של סטינג, גם הוא יוצר מוכשר, אך בעל נשמה בורגנית וסטייל של פעיל איכות סביבה. קאש נשמע הרבה יותר אמין כשהוא מטפל בנושאים כמו חטא ועונש, מה גם שיש לו ניסיון רב שנים בתחום עם שירים כמו Folsum Prison Blues (השורה האלמותית מתוך אותו שיר, "הרגתי גבר ברינו, רק כדי לראות אותו מת", אינה אוטוביוגרפית כמו שרבים נוטים לחשוב. פרט לריסוק מכוניות תחת השפעת אלכוהול וסכסוך שכמעט עלה לו בחייו עם ציפור יען בחוותו, ג'וני קאש מיעט להסתבך עם החוק. הוא כן הקליט שני תקליטים בהופעה חיה בבתי כלא).

הסדרה "אמריקן רקורדינגז" היא תוצר של שיתוף פעולה של ג'וני קאש עם מפיק העל ריק רובין. זה פנה לקאש ב-93', לאחר שהקריירה של מלך הקאנטרי האמריקאי נראתה גמורה. היחס של ג'וני להיפים דומה ליחס שלו כלפי גבינות צרפתיות, וכשרובין ניגש אליו הוא הביט על הבחור עם השיער הארוך שעבד עם הביסטי בויז והרד הוט צ'ילי פפרז וכמעט נתן לו בעיטה בתוכעס שתעיף אותו חזרה לפריסקו לעשן גאנג'ה עם החברים המתרוממים שלו. אבל רובין התעקש וג'וני השתכנע, והתוצאה היא סדרת ההקלטות המדהימה הזו, שכוללת בעיקר גירסאות כיסוי של הזקן לאמנים שונים, וגם לעצמו. ב"אמריקן רקורדינקז" ג'וני קנה לעצמו תעודת הזדקנות בכבוד על ידי כך שעשה כבוד לצעירים (בק, ניק קייב, סאונד-גארדן ועוד), עשה כבוד למקורות, ובעיקר עשה כבוד לעצמו.

ומגיע לו הרבה כבוד. הוא התחיל את הקריירה שלו באמצע שנות החמישים בממפיס, טנסי, באולפני "סאן" האגדיים של סם פיליפס, לצידם של אלביס פרסלי וג'רי לי לואיס. אבל בזמן שאלביס וג'רי לקחו את הקאנטרי וערבבו אותו עם עוד סגנונות כדי ליצור את ניצני הרוקנרול, קאש העדיף להישאר פחות או יותר נאמן למקורות. נאמנות שעלתה לו ביוקר כשסם פיליפס רכש מכוניות קדילק מפוארות לרוקרים המנענעים שלו ומשאיר את ג'וני עם שק כותנה. ג'וני קאש לא שכח לפיליפס את חשיבותו בקידום הקריירה שלו, אבל הוא גם לעולם לא יסלח לו על זה שלא קנה לו קדילק שהוא כל כך רצה. ככה זה עם נערי כפר, רק כבוד מעניין אותם. עם השנים ג'וני קאש הספיק לרכוש ולהרוס לא מעט קדילקים. בדרך הוא הפך להיות הזמר היחידי ששמו מתנוסס בהיכל התהילה של הקאנטרי, כמו גם בהיכל התהילה של הרוקנרול. הוא היה מעין מתווך בין שני העולמות, בדומה אולי לאופן שבו בוב דילן תיווך בין הפולק והרוק. בישל דייסה ונתן לכולם.

"The Man Comes Around" הוא אלבום טוב, למרות שהוא לא משתווה ל"Solitary Man" שקדם לו. הוא מכיל ביצוע מרגש ל"Hurt" של ניין אינץ' נייל, לאותו שיר של סטינג, וגם גירסה נחמדה ל"Personal Jesus" של דפש מוד. הביצוע ל"Bridge Under Troubled Water" של סיימון וגרפונקל נשמע מיותר בשמיעה ראשונה, אבל כששומעים אותו שוב מבינים עד כמה העומק בקולו של ג'וני מחפה על מנעד טונלי מוגבל משהו. ואין מה לעשות, כשהוא שר "כמו גשר מעל מים סוערים, אניח את עצמי (למענך)", הוא מעורר תחושה הרבה יותר אמינה משני החנונים הניו-יורקרים. פשוט אפשר לסמוך עליו שלא יקרוס בזמן שאנחנו מנסים לעבור. הביצוע ל"In my Life" של ג'ון לנון לא ממש מוסיף למקור, למרות שהוא כן תורם משהו לרטרוספקטיביות של האלבום, וכך גם "Danny Boy", שיר אירי עממי, שבביצועו קאש מחווה לעבר אחד המקורות המוזיקליים העיקריים של הקאנטרי. חותם את האלבום ביצוע יפה ללהיט הנושן, "We will meet again", שמקבל משמעות מיוחדת לאור מצב בריאותו של ג'וני. אבל נושא גם אופטימיות מסוימת שגורמת לנו לרצות לענות לו שכן, "לא חשוב איפה, לא חשוב איך", כמאמר השיר, אנחנו עוד ניפגש.