גיחי גיחי

האם יש צורך להרחיב? אווירת פיצוח גרעינים ברמה הגבוהה ביותר, עם נגיעות חיקויי עדות, אבל בלי להשפיל. הגשש בימי זוהרם היו הרבה יותר מבדרנים, הם היו הבידור הישראלי בכבוד ובעצמו. מי שלא צחק - נשאר בצד, ומי רוצה להישאר בצד? באמצע, ליד הבדיחות של שייקה, הרבה יותר חמים. בואו לא נלאה את עצמנו עם כמה הגשש תרמו לשפה העברית ולדיבור הסחי ולהטמעת הלשון המדוברת ולכל החומוס צ'יפס סלט הזה שנקרא ישראל, אבל שימו רק לב עוד פעם אחת לשם, שכבר הפך שגור עד כדי היעלמות: הגשש החיוור. מדוע גשש? ומדוע חיוור? שם שהוא קלאסיקה למתקדמים. פעם היו משקיעים בשמות של להקות.

ילדים מתים עליה, מבוגרים מתים עליה, זקנים מתים עליה, אז גם אנחנו מפרגנים. שלא יגידו שאנחנו קטנוניים.

בואו נודה, בלי להטריד את עצמנו בשאלה עד כמה הבדיחות האלה
יחזיקו מעמד: החמישייה הקאמרית ניסחו איזה משהו שרוב רובם של הבדרנים האחרים שלנו לא מצליחים לנסח. איזו תחושה של אבסורד, אבל מקומי, הרגשה שמישהו יידפק בסוף הבדיחה, שהבדיחה היא מצחיקה מאוד, אבל היא גם עליכם. והניסוח הזה, שהוביל להרבה פאנצ'ים מוצלחים אבל גם מייצג משהו אותנטי בקיום שלנו כאן, הוא בהחלט משהו קשה להשגה. כמעט כמו זיון עם קרן מור.

טוב, זה ברור, הוא שרירי מדי. טוב, זה ברור, יש לו זקן תיש. טוב, זה ברור, החיקוי הכי אפקטיבי שלו הוא של בלה מ"פינוקיו". טוב, זה ברור, הוא חבר של אילן שושן. טוב, זה ברור, הוא צוחק מבדיחות של עצמו. טוב, זה ברור, הוא עושה עד היום חיקויים לבובי דה-נירו - כבר עשר-שנים בערך. טוב, זה ברור, יש לו שם שהוא אוקסימורון: גם נאור וגם ציון – זה לא אמור להיות, כאילו, סתירה פנימית בכלל? טוב, זה ברור, מאז סאבלימינאל, יש תחושה שמתחת למגן דויד, לחזה השעיר-משולשים ולהומור "זיינתי את אחותך, אני אזיין גם אותך", מסתתר הצל של הצל, גרסת הסטנד-אפ לראפר עם בעיית חריזה קשה. טוב, זה ברור, מתחת לכל זה, מסתתר אדם ממש לא מצחיק, שמתפרנס מלמכור לאנשים צחוקים. הנה משהו מצחיק בנאור ציון.