כולנו מתגעגעים לימים שלפני השבעה באוקטובר. אפילו הסקנדלים היו מכעיסים פחות. לפני שנה, למשל, הרשת געשה (קצת) כשהתגלה כי בראדלי קופר ליהק את עצמו ל"המאסטרו", הסרט שלו על המלחין האמריקאי-יהודי לאונרד ברנשטיין, וחמור מכך - עטה אף תוחב לצורך התפקיד, מה שמנציח את אחד הסטריאוטיפים הכי פוגעניים לגבי יהודים והמראה שלהם.
אפשר להמשיך להתווכח אם רק יהודים צריכים לגלם יהודים על המסך, אבל בדבר אחד אין ספק: היה נעים יותר כשהאנטישמיות האמריקאית באה לידי ביטוי באפים תוחבים, ולא בשמחה לאיד על מות ישראלים וקריאה להשמיד עוד מהם.
כך או כך, אחרי הקרנות בכורה חגיגיות ומוצלחות בפסטיבלים של ונציה ושל ניו יורק ואחרי סיבוב קצר באולמות הקולנוע, "המאסטרו" עלה השבוע בנטפליקס.
הסרט מתאר כיצד הפך ברנשטיין לאחת האושיות המרכזיות בעולם התרבות האמריקאי - מי שכתב את המוזיקה ליצירות קאנוניות כמו "סיפור הפרברים", ניהל את הפילהרמונית של ניו יורק, הנגיש מוזיקה קלאסית להמונים בתוכניות טלוויזיה ומה לא. הוא מתחיל ביום שבו קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו, בגלל מחלתו של המנצח הקבוע של התזמורת, וממשיך עד ימיו האחרונים, כשכבר היה אגדה חיה.
מן הסתם, יש ב"המאסטרו" לא מעט קטעים מוזיקליים, אבל זה לא מיוזיקל. לא פחות מאשר בצד המקצועי, הסרט מתמקד בחייו האישיים של ברנשטיין, ובזהותו המורכבת. לאורך חייו, הוא ניהל מערכות יחסים עם גברים, אך כמו אושיות מפורסמות רבות באותה תקופה, נאלץ להישאר בארון, והסתיר את זהותו המינית מעיני הציבור. המלחין היה נשוי לפליסיה מונטאלגרה, שחקנית צ'יליאנית-קוסטה ריקנית אותה פגש במקרה במסיבה, והיא התאהבה בו וגם התגיירה למענו. לפחות לפי הדרמה הביוגרפית הזו, גם הוא אהב אותה, ולא התחתן איתה לשם הנוחות בלבד.
קארי מאליגן מגלמת את מונטאלגרה, שהנפח שלה בסרט מרכזי כמעט כמו של ברנשטיין. למעשה, במקום "המאסטרו", שם שהוא תואר הערצה לגברים, אפשר היה לקרוא לו "לאונרד ופליסיה" או משהו בסגנון. דבר דומה ניתן לומר גם על ביוגרפיה קולנועית אחרת שיצאה לאחרונה, "נפוליאון", שראוי יותר היה לקרוא לה "נפוליאון וז'וספין". אז למה בחרו בשמות הקצרים והגבריים יותר? כנראה מסיבות מסחריות.
קופר ומאליגן מפגינים כאן שתיים מן התצוגות הטובות בקריירה שלהם. בלי מניירות או חקיינות, הם מצליחים להיטמע בדמויות בצורה משכנעת. השחקנית מיטיבה לגלם בהבעות פניה את עולמה הפנימי הסוער של מונטאלגרה, שאהבת חייה ניהל חיים כפולים, ולפעמים הסתיר אותם גם ממנה. סצינה מרגשת במיוחד מתרחשת באולם קונצרטים, ומזכירה בעוצמות שלה את רגע השיא של "דיוקן של נערה עולה באש", שהתרחש בסיטואציה דומה.
סצינה מרטיטה אחת מתארת את הרגע שבו מונטאלגרה גילתה כי היא חולה במחלה קשה, ואת המסירות שברנשטיין הפגין כלפיה.
קופר, מצידו, מגלם את המלחין עם תועפות של כריזמה, וממחיש למה ברנשטיין נחשב לכוכב כל כך גדול. יחד עם רוברט אופנהיימר, אין ספק שזו שנה מרשימה ליהודים חתיכים וגאונים על המסך. חבל רק שתמיד שחקנים נוצרים מגלמים אותם.
בהקשר זה, קופר גם מתחמק רוב הזמן מן הזהות היהודית של המלחין. באחת מן הסצינות החזקות בסרט, קולגה מבוגר ממנו, שמוצאו יהודי-רוסי, מתריע בפניו שבחיים לא יצליח עם שם כמו "ברנשטיין" וממליץ לו לשנותו ל"ברנס". אך חוץ מכך, מתפילות יהודיות שנשמעות בקרדיטים ומסצינה בה המלחין לובש סוודר עם כיתוב בעברית, אין ב"המאסטרו" יותר מדי דגש על העניין שיצר את השערורייה סביבו מלכתחילה.
קופר גם כתב את התסריט עם ג'וש סינגר, ועמד מאחורי המצלמה - זה סרטו השני כבמאי, אחרי להיט הענק "כוכב נולד". נוסף לסצינות שכבר הוזכרו, יש בסרט עוד כמה רגעים מפעימים ממש, בהם הוא עושה שימוש מבריק ומפתיע במבע הקולנועי. פעם זו הופעת אורח לא צפויה של בובת ענק של סנופי, פעם זה שימוש בשיר של טירז פור פירז, פעם זה ממתקים קולנועיים אחרים שלא נרחיב עליהם, וכל קטעי הניצוח של ברנשטיין סוחפים.
כמו ב"כוכב נולד", גם הפעם קופר עבד עם מתיו ליבטיק, אחד הצלמים הגדולים בדורנו, שהוא גם השותף הקבוע של דארן ארונופסקי (למשל ב"רקוויאם לחלום, ו"ברבור שחור"). השניים משחקים עם הצבעים ונעים בין שחור לבן וצבע, ויש להם בשרוול עוד כמה תעלולים מרהיבים. "מאסטרו" אמנם יעלה בקרוב בנטפליקס, אבל אם כבר צופים בו, שווה לראות אותו במסך הגדול.
עם זאת, בצד לא מעט רגעים של התעלות, הסרט נופל שוב ושוב במלכודות של דרמות ביוגרפיות בורגניות ושגרתיות. הוא קופץ בפזיזות בין ציוני דרך, והרבה מן הדיאלוגים שבו שטחיים, שטוחים וקצת משעממים. נקודת תורפה מרכזית היא הדינמיקה המשפחתית. את בתו של ברנשטיין מגלמת מאיה הוק, כוכבת עולה ובת של בעצמה (של אית'ן הוק ואומה תורמן). הסצינות בינה למלחין המהולל וההולל, שמנסה להסתיר ממנה את האמת על חייו המיניים, מתגלות כבנאליות וחיוורות. באופן כללי, בכל פעם ש"המאסטרו" מזנק קדימה בתנופה קולנועית, הוא מיד נסוג לאחור ומדשדש במשך כמה דקות. קופר מתקשה למצוא דרך מעניינת להציג שיחות בין דמויות, ויש הרבה כאלה.
כרגיל בהוליווד, הסרט גם זהיר מאוד בתיאור המתרחש בחדר המיטות של ברנשטיין, ונמנע מלהציג תיאורים גרפיים של יחסיו עם גברים. מנגד, הוא מתייחס בשיוויון נפש די צורם ליחסים שלו עם סטודנטים צעירים. מישהו יכול לתאר לעצמו סרט הוליוודי עכשווי שהיה חוגג כך רומנים בין גבר מקשיש לסטודנטית צעירה? כמובן שלא. זה עניין של סטנדרטים.
למרות כל המעלות שלו, את "המאסטרו" אפשר להגדיר כסרט שבורח מבשורה - הוא בורח מסקס, בורח מיהדות, בורח מתעוזה, בורח מן היצירתיות הקולנועית שלא פעם מתפרצת בו, בורח מביקורת, בורח אפילו מהשם שהיה ראוי לו. קופר, כפי שראינו כבר ב"כוכב נולד", הוא וירטואוז, אבל גם פופוליסט.
אך קופר יודע מה הוא עושה. ב"המאסטרו", הכוכב-במאי תפר סרט מושלם לנטפליקס, לעונת האוסקרים - ולקהל. הסרט נועז, קווירי, חצוף ויהודי רק עד גבול מסוים, אבל הוא רומנטי עד אין קץ, וסוחט כל טיפת סנכרין אפשרית מסיפור האהבה ההטרו-סקסואלי והגדול מן החיים בין ברנשטיין ומונטאלגרה. הכל בלהיט הזה כל כך מחושב, מניפולטיבי וקיטשי. לא פלא שרשם נתונים קופתיים מרשימים בסיבוב הקצר שלו באולמות, ובטח יטפס למקום הראשון בשירות הסטרימינג כשיעלה בו.
צפיתי בסרט פעמיים - בניו יורק, ויש לציין שלפי הגיל והמעמד הכלכלי של הצופים מסביבי, סביר להניח שהם נכחו בעבר לפחות בקונצרט אחד של ברנשטיין. כך או כך, הם התמוגגו מכל שנייה. קופר, כמו האייקון שהוא מגלם, יודע היטב לקרוא את החדר ולהפעיל את הקהל שלו.