הכתבה על מחדל התצפיתניות הייתה צריכה לפתוח מהדורה. למי אכפת מקמפיין הבחירות של יוסי כהן?

במבט ראשון נראות מהדורות החדשות של הימים האחרונים כמעט זהות: קצת עדכונים משדה הקרב, קצת הודעת דובר צה"ל, מעט עדכונים פוליטיים - כי הרי מאז שהבטיחו כולם שהם לא עוסקים בפוליטיקה בימים האלה, הם עוסקים רק בה - ומהשעה השנייה וצפונה, בעיקר סיפורים אנושיים של חטופים ושל גיבורים בעל כורחם שהתגלו בשבת ההיא, שלמרבה הצער לא מפסיקה לייצר עוד ועוד סיפורים.

גם המהדורה המרכזית של אמש הייתה, על פניה, כזאת, אבל כשמגרדים מעט את הציפוי מתגלים בה ניואנסים שחושפים את סדר העדיפויות של עורכיה, שספק אם הוא אכן משרת באופן הטוב ביותר את זכות הציבור לדעת. המהדורה נפתחת עם ציון העובדה ש-137 חטופים נמצאים עדיין בשבי חמאס. לכאורה זו מחווה מרגשת. למעשה יש כאן קביעת אג'נדה שלא זכורה כבר זמן רב מצד גוף תקשורת כלשהו. ייאמר מיד - העמדה הזאת אינה רק לגיטימית אלא אף מוסרית ובחדשות 12 נקטו בה כמעט מהיום הראשון. אלא שמאז קרו שני דברים.

הראשון הוא שהנכון - בעיני עורכי המהדורה - התגלה גם כמשתלם. כלומר שהעיסוק בסוגייה מתבטא גם ברייטינג. אני לא טוען חלילה שבחדשות 12 דוחפים את הנושא משיקולים של אחוזי צפייה, אלא רק שקל יותר לתמוך בהשקעה שמניבה כבר מהיום הראשון. הדבר השני - והוא המהותי יותר, הוא שב-48 השעות האחרונות, נוצר קרע בין מחייבי המשך המבצע הצבאי בכל הכוח, לבין מי שסבורים שדחוף יותר להחיש את המשא ומתן על שחרורים נוספים, גם במחיר פגיעה בתמרון הקרקעי ויעדיו.

זה אינו דבר של מה בכך, אבל מערכת החדשות של קשת מצליחה לנקוט עמדה מבלי להביע אותה: היא מותירה את תמונות החטופים כאקדח שהופיע במערכה הראשונה, כדי לירות בו אחרי סקירה של נושאים נוספים. רק כחלוף דקות ארוכות מפתיחת המהדורה, האקדח הזה גם יורה עת מתברר שמטה החטופים מבקש להיפגש עם הממשלה "בטרם יוחלט על העמקת הפעולה" (האם טרם הוחלט? כי זה עומד בסתירה לכותרות אחרות לפיהן המאמץ הצבאי התחדש במלוא עוזו) ואף מחדד שוב את מה שנראה כמובן מאליו: "חייהם בסכנה" (דפנה ליאל).

נניח לרגע לחטופים ונעבור אל החשיפה הגדולה של המהדורה: הגילויים כי אגף המודיעין בצה"ל היה חשוף למידע שתיאר די במדויק את שאירע ב-7 באוקטובר. החושף, עמית סגל, טוען שכבר ב-2018 התקבלה אזהרה מפורשת ומדויקת באופן מצמרר ומוסיף כמעט בדרך אגב (זו טקטיקה קבועה שלו - להגיד את המשפט החשוב ביותר בשקט, אחרי שנדמה שנאמר כבר הכל) כי המידע "נשאר במגירות של אמ"ן".

נכון? לא נכון? האם הסתפק במס שפתיים למקור הידיעה (לא קשה לנחש למי יש אינטרס להציף מידע שכזה) או שמא ערך תחקיר משל עצמו שכלל גם את תגובת אמ"ן (גם אם לא לייחוס)? לא ברור. מה שכן ברור הוא שלעמית סגל יש תפקיד כפול: הראשון הוא להשאיר בין צופי המהדורה קהל שעלול היה לזלוג בלעדיו לכיוון ערוץ 14. התפקיד השני קשור אף הוא לאותו הנושא והוא לייצג גיוון-לכאורה (שרק מדגיש את העובדה שרוב עמיתיו משקפים דעה די הומוגנית).

תפקידו של סגל במהדורה נגמר אחרי הגשת הידיעה המרכזית שלה, אבל מי שעוקב אחריו ברשתות החברתיות יודע שמבחינתו זוהי רק ההתחלה - התפקיד שלו, עבור מי שהזין אותו במידע, הוא לא רק לשדר אותו, אלא לארוז אותו באריזה לגיטימית כדי להציג אותו אחר כך כראייה, בין אם בוויכוח פוליטי (כשיהיה כבר "מותר" לעסוק בפוליטיקה גם במוצהר) ואולי אפילו בחקירה עתידית.

במשחק הפוקר שמתנהל בין נתניהו למערכת הביטחון מאז ה-7 באוקטובר, נועד המידע הזה לגרום למחשבה שנייה בקרב ראשי המערכת - אולי נתניהו לא מבלף, למרות שהקלפים טרם נחשפו? לא ברור אם המידע על אמ"ן אמין, מה שברור הוא שהמטרות של נתניהו התחדדו מאוד (אולי בעקבות שובו של הבן-היועץ): ברמה הפוליטית, הולכים על הראש של גלנט. ברמת ועדת החקירה, הולכים על אמ"ן, אחרי שהתברר שמתקפה נגד כלל מערכת הביטחון - שר הביטחון, ראשי המוסד והשב"כ והרמטכ"ל - היא מתקפה שקשה לציבור לעכל.

סגל, שקשה לחשוד בו בנאיביות, מוסיף שבשינוי טקטי קל, ברמת היערכות נכונה יותר באוגדת עזה, אפשר היה לחסוך את רוב פגעי השבת ההיא. אומר - ומיד מפריד בין לקחי הקונספציה (שאת האחריות לה נתניהו חולק עם שאר העולם) לבין הלקח המודיעיני-צבאי, שהוא-הוא האחראי למחדל. אמירה קטנה לעיתונאי, אמירה משמעותית למי שמזינים אותו במידע.

אם בבעיה אחת שמטרידה מאוד את ראש הממשלה וסביבתו טיפל סגל, הרי שאת הבעיה השנייה יהיה לו קשה יותר לבלום: יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר ומי שנחשב מתמודד עתידי על הנהגת הימין, הפך לבן בית אהוד באולפן החדשות.

האולפנים אמנם מלאים בראשי שב"כ, מוסד, אלופים במיל' ובכירים-לשעבר, אבל כהן כבר ממוצב כליגה משל עצמו, לפחות על פי היחס שהוא מקבל: VIP של ממש. הוא לא "עוד" משתתף בפאנל, אלא מרואיין רק על ידי יונית לוי, משל הוא מארח אותה בלשכתו. הוא לא מתווכח, בטח שלא נקטע, אלא מקבל זמן מסך ארוך להשלים את תשובותיו.

הוא מוכיח לא רק שפניו לפוליטיקה, אלא שהוא כבר ממש שם - כשהוא מצליח לדבר ללא הפסקה במשך 20 דקות מבלי להגיד שום דבר בעל משמעות, אלא רק דברים שגם הנשיא, נניח, היה עשוי להגיד. ואפילו השאלות "הקשות" (למשל האם הוא מצטער על זה שהיה לכאורה חלק מרכזי בתפיסה לפיה חמאס מורתע), כמו מורמות לו מנקודת הקרן, רק כדי שיוכל לנגוח פנימה.

הוא אומר משהו מאוד כוללני לגבי זה שהוא תמיד שואל את עצמו אם היה אפשר לפעול גם אחרת ומוסיף את המובן מאליו שכל פעולותיו נעשו רק למען ביטחונה של מדינת ישראל. אפילו בתשובה המאוד לא מפורשת הזאת, הוא מצליח להוציא את נתניהו רע: הרי את אותם דברים בדיוק היה יכול לומר ראש הממשלה - ולהניח מאחוריו באופן אלגנטי את שאלת האחריות.

אז מה היה לנו? מהדורה ששתי הידיעות המרכזיות בה הן מניפולציות (צודקות יותר או פחות, אבל עדיין מניפולציות) - אחת שנועדה להסיט את האש מראש הממשלה והשנייה שנועדה להפוך את השבת החטופים למטרת העל של המלחמה (כבר לא במקביל למיטוט חמאס אלא קודמת לו).

אחרי אלה קיבלנו מנה עיקרית בדמות ראש המוסד, אולי האיום היחיד על נתניהו שסביבתו הקרובה לא הצליחה לסכל מבעוד מועד - ואם תשאלו מה רע בכל אלה, הרי שהתשובה הגיעה רק בשעה השנייה של המהדורה, עת נחשפנו לנושא הראשון (ואולי גם החשוב ביותר בה) במהדורה, שלא היה פרי המניפולציות של נתניהו, העבודה הבלתי נלאית של רונן צור או הקמפיין של יוסי כהן: הכתבה של יונית לוי על התצפיתניות, שראו, הזהירו, נדחו והופקרו.

המלים מזעזעות, אבל המנגינה עוד יותר: בכל מוקדי קבלת ההחלטות, מהצבא ועד לקבינטים, דעתה של אישה בנושא ביטחוני אינה אלא קוריוז. עניין צורם במיוחד דווקא על רקע השירות החשוב שעשו לוחמות בצה"ל למאבק לשוויון בשירות.

להביט בכתבה של יונית לוי, לראות את הוריה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, לשמוע את הזלזול שבו נתקלו "הבנות" ולהיזכר במשפט שטבע בני מסס ז"ל, לוחם גדוד 51 של גולני אחרי הקרב על החרמון: "אמרו לנו שזה העיניים של המדינה". התצפיתניות הן העיניים של המדינה, אבל זו, מרוב גנרלים, ממש כמו ב-1973, שוב לא האמינה למראה עיניה.

בישראל של שלהי 2023, עדיין מצופה מאישה לגדל ילדים שישמחו למות בעד ארצנו, מבלי שתהיה לה יכולת להשפיע על גורלם. ומה שמצער עוד יותר הוא שעל המשפט הזה, בניואנסים סמנטיים בלבד, מוכנים לחתום לא רק במפלגת נועם של אבי מעוז, אלא גם בפורום המטכ"ל של הרצי הלוי.