"מה השתנה בי?
מה השתנה בנו?
נלך לחפש בית, נראה שדה פתוח. נחשוב, 'מכאן הם יבואו'?
נבחר דירה ולא בית בגלל המנעולים,
נפחד שזה יבוא גם מהשכנים.
נשב יותר במקלט.
נקנה יותר שימורים.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"מה השתנה? שום דבר. המוח מתרגל להכול.
בזמן שאנחנו מסכמים חודשיים למלחמה בעזה, מתחת לאדמה נשים, גברים וקשישים שעדיין מנסים להילחם על טיפה אחרונה של נשימה.
המוח מתרגל להכול.
מתרגל לילדים חטופים, מתרגל לנשים נאנסות, מתרגל לגברים שעוברים עינויים.
"מה השתנה בי", אתה מתעקש לשאול?
היה רגע אחד, שוב התווכחנו להישאר או לטוס. לטוס לאן? לטוס עד מתי? לטוס ומה? ואז ברגע הזה פתאום הבנתי, לא משנה כמה רחוק אטוס, כמה גבוה אעלה - אני יהודייה. אבל מה זה אומר?
אני לא יודעת מה זה אומר. זה אומר שסומנתי.
שני דורות אחורה הנאצים חיפשו, ככה אומרים. שני דורות לא הספיקו.
שום דבר לא השתנה.
זו שאלה לא טובה. זו לא השאלה.
"השאלה היא מה אנחנו יכולים לשנות, האם אנחנו מסוגלים, גם אחרי הטבח הנתעב ביותר בהיסטוריה האנושית של מדינתנו, לדמיין שלום? מה אמרת? אמרתי שלום. כתבתי שלום. "לשטח את העולם", מישהו כתב בצחוק בפייסבוק.
"האם זה השתנה? כי אם זה השתנה, אז אולי יש סיכוי שההוא לא יקרה שוב.
אנחנו נדרשים לחשבון נפש. כאזרחים. כן, גם אנחנו.
לא רק ראש אמ"ן, ראש השב"כ והרמטכ"ל נרדמו בשמירה על הבית.
גם אנחנו נרדמנו. יש בזה אשמים אבל אנחנו הישנים.
היינו עסוקים מדי בלהרוויח כסף כדי לקנות דירה,
בלהשיג אהבה,
בלשמר עבודה,
בלהצליח בגמילה,
בלמצוא מסגרת,
ביוקר המחייה,
באינטימיות ששבקה,
בלשבת על הספה,
בלהשיג את היעד הבא.
נכשלנו, בביטחון הפנימי של המדינה
יצאנו להפגין מאוחר מדי,
שנאנו מוקדם מדי,
לא הקדשנו זמן לשלום.
לא הקדשנו זמן לפתרון אמיתי של הבעיות.
לא נרתמנו לעשייה הציבורית המעצבת את חיינו כאן, באמת.
היינו עסוקים מדי בלהחזיק את החיים השבריריים של עצמנו. ובצדק. זה היה בלתי נמנע.
מה השתנה אתה מתעקש לשאול?
כלום".