"רגע אחד יכול לשנות בנו כל כך הרבה דברים. 7 באוקטובר זעזע את הנשמה שלי שכמו צנחה בתוך גופי, מעין עילפון פנימי. ברגע הראשון היה אובדן של סמכות, במובן של מישהו לסמוך עליו. הרגשה שאין בעל בית. שאין אחראי. אבל רגע אחרי מצאתי בי את הסמכות. בי את הפעולה. בי את התקווה. יצאתי לשטח וראיתי שהעם שלי בחר אותו דבר.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"יצאתי להופיע בבסיסים, בבתי אירוח למפונים, בבתי חולים, והיו שם כולם. נשים שמבשלות אוכל מאהבה, להקה על כלים של נבל ובוזוקי שעומדים בלובי של בית חולים ומחכים לנגן למישהו. מטפלים מכל הסוגים שבאו לתת תמיכה נפשית. החזקתי את ידה של בחורה שחזרה מהנובה, כשלא בטוח שהרגל שלה תציית לה שוב אי פעם והתחלתי לשיר לה. פשוט כי זה מה שאני הכי אוהב לעשות, היא חייכה אליי וזה הצית בי הרגשה שלא הרגשתי מעולם - שייכות. אני שר, כמו שההיא יודעת לבשל, כמו שההוא יודע להילחם. בהופעה לגדוד צנחנים, אמר לי חייל שהרכבתי אותו מחדש (מילים שלו). שהוא היה מפורק וההופעה החזירה אותו לעצמו.
"במלחמה הזאת כל אחד הבין את המתנה שלו ויצא החוצה לתת אותה, כדי להתאסף, כדי לנצח. אני חושב שמעתה והלאה אקח איתי את הרגשת השייכות ואת הרגשת האחד שמרכיב אותו עם שלם. עם שהוא בעל הבית, עם שהוא האחראי לעצמו. והרוח עוטפת אותו מבפנים".