"כשהבן שלי היה קטן, היה לנו טקס כזה לפני השינה. בכל לילה אמרנו זה לזה תמיד את אותם המשפטים בסדר קבוע, ובין לבין היו גם לחיצת ידיים, חיבוק ונשיקה. זה התחיל ב'לילה טוב וחלומות פז' ונגמר ב'אתה האושר של חיי, אל תשכח להגיד תודות'. הכוונה ב'להגיד תודות' הייתה שלפני שהוא נרדם הוא יעבור על כל הדברים הפשוטים, ולכאורה מובנים מאליהם שמרכיבים את חייו וממלאים אותם שמחה, ויגיד עליהם תודה: משפחה, חברים, רגע מצחיק שחווה, מחמאה מהמורה.
"מאז 7 באוקטובר, כבר אין יותר דברים מובנים מאליהם, וכולנו נזכרנו להגיד תודה.
"יש לנו בית עומד - תודה.
כל המשפחה עדיין בחיים - תודה.
מיטה לישון בה - תודה.
אנחנו יכולים עדיין להתווכח על שטויות, לראות סרטונים מטופשים ברשתות החברתיות - תודה, תודה, תודה.
"לפני כמה שבועות העליתי פוסט שבו כתבתי שאותה שבת נוראית, הייתה כמו פתח שנפער בציר הזמן היהודי, והשיב אותנו לימי השואה. כבן לשני ניצולים, אני מודע לכך שבכל זאת יש הבדל. היום יש לנו מדינה ויש לנו צבא משלנו, שעל אף כשלונו בתחילת המלחמה, הרי שמאז הוא מוכיח את שוב ושוב את עוצמתו.
"הפעם, בשונה מלפני 80 שנה, יש לנו יכולת להשיב מלחמה לאויב שלנו ואף לנצח ולהכריע אותו, ואפילו שזה לא יהיה פשוט, הגורל שלנו נמצא בידינו.
"גם על זה: תודה".