"זה לקח איזה חמישה ימים של הלם. חמישה ימים שבהם לא הצלחתי כמעט להוציא מילה ושמגוון הרגשות שבין כאב לזעם תקף אותי שוב ושוב כמו גלים של הדף.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"ואז, תוך כדי שאני צופה ומתמלא באהבה של ההתגייסות וההתנדבות העממית, אני מקבל טלפון מדנה עדיני שמבקשת שנופיע למפוני נחל עוז, הם ממשפחתו של בן זוגה, אסף. אנחנו עולים על הרכב ולא יורדים ממנו כמעט חודשיים שבהם אנחנו מופיעים בפני שרק רק רוצה. בקיבוץ, בעיר, במושב למפונים, לשורדים, לחיילים, לתומכים, לכל מי ששם בחוץ וזקוק לנו. לראשונה אני מבין שהמוזיקה היא רק האמצעי ודנה ואני חובשים את ליבם של אלו שאנו פוגשים. לפעמים גורמים להם לחייך, לפעמים לשיר, לפעמים לבכות ובעיקר לחבק את כאבם ככל שניתן.
"אחרי כל מי שראינו ופגשנו, אני מרגיש שלעולם לא אביט באנשי ונשות המדינה הזו שוב אותו הדבר. היום אני יודע שגם אם אתם חותכים אותי ברמזור, דוחפים אותי בתור, צועקים קללה על איזו שטות, חושבים פוליטית הפוך ממני, אתם תמיד תהיו שם ברגע האמת. אנחנו יחד. אנחנו ננצח".