יותר משהוא היה קורע מצחוק, החיקוי של אברי גלעד ב"ארץ נהדרת" היה חשוב

בזמן שבערוץ הטלוויזיה הנצפה בישראל (בפער מרשים מהמתחרות) שודר פרק נוסף בסדרת סרטוני ההסברה של "ארץ נהדרת" באנגלית, מעבר לים התרחש אירוע סאטירי בלתי מתוסרט לחלוטין. לגבעת הקפיטול בוושינגטון הבירה הגיעו שלוש נשיאות של אוניברסיטאות יוקרה אמריקניות כדי להגיב לטענות על אנטישמיות שעלו במוסדות שלהן מאז טבח ה-7 באוקטובר.

אליס סטפניק, מי שכבר בגיל 30 הפכה לחברת הקונגרס הצעירה אי פעם, העמידה שאלה זהה בפני הנציגות של אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה ו-MIT, המכון הטכנולוגי היוקרתי בו למד בין השאר ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. השאלה הייתה די פשוטה: "האם קריאה להשמדת העם היהודי עוברת על תקנון הבריונות של האוניברסיטאות?". כל אחת מהנשים המכובדות גמגמה תשובה מגוחכת אחרת, אך כולן למעשה אמרו את אותו הדבר: לא, אין לנו בעיה עם קריאות לרצח עם בקמפוסים שלנו, במידה והעם המדובר הוא העם היהודי.

סטפניק הרפובליקנית, שמוזכרת בארה"ב כמועמדת לרוץ לנשיאות לצדו של דונלד טראמפ בבחירות הבאות, לא ויתרה לראשי האוניברסיטאות ודרשה תשובה של כן ולא. "זאת השאלה הקלה ביותר שאפשר לענות עליה", היא נזפה בנשות החינוך המהוללות, אך לשווא. "זה תלוי בקונטקסט", הסבירה נשיאת אוניברסיטת הרווארד היוקרתית, ד"ר קלודין גיי, "זה תלוי למי זה נאמר". סטפניק נתנה מקרה בו הקריאה לרצח העם היהודי נאמרת בפניו של סטודנט יהודי, ותשובתה המדהימה של ד"ר גיי הייתה כי "האמירה תהווה עבירה על התקנון במידה והמילים יהפכו למעשים". כלומר, רק אם סטודנט בהרווארד יפעל באופן אקטיבי להשמדת יהודים - האוניברסיטה תפעל נגדו. תודה באמת.

זה מדהים, בעיקר כי מתברר שבאוניברסיטאות היוקרה יסלקו סטודנטים מהלימודים במידה והם יכנו אדם בשם הגוף הלא נכון או חלילה יגידו שזה לא בריא להיות שמן - אבל לא אם הם יקראו לרצח יהודים. במציאות המטורללת הזאת, מאוד קשה לכתוב מערכון שיהיה יותר מופרך מהמציאות. כשרואים את הדיון בוועדת הקונגרס ואחריו את מערכון "ארגון הנשים של האו"ם" ששודר אתמול בערוץ 12, קשה להבין מי מהם הוא הקטע האמיתי, ומי הסאטירה. מה שבטוח, שני הקטעים לא מצחיקים באותה מידה.

הבחירה של "ארץ נהדרת" להתמסר לעבודת ההסברה הישראלית בחו"ל די ברורה, ואפילו מבורכת במובנים מסוימים, אך כל קשר בינה לבין תכנית סאטירה מקרי בהחלט. המערכון ששודר אמש היה גם החלש ביותר בסדרת הסרטונים. הסיבה העיקרית לחולשת המערכון נעוצה בפאנצ'ים שהיו צפויים מקילומטר, אבל אולי גם בגלל שבתת מודע הציקה לנו הידיעה שההתעללות המינית שנמצאת בלב המערכון כנראה עדיין מתקיימת ברגעים אלה.

אני האחרון שימשטר הומור. למולי שגב והטאלנטים האדירים של "ארץ נהדרת" יש מנדט לצחוק מהכל. ואולם, אם התכנית מנסה למתג את עצמה כאסקפיזם האולטימטיבי משידורי החדשות המזוויעים, כדאי לכל הפחות להתרחק מהנושאים שמהם אנחנו מנסים לברוח מהם מלכתחילה.

חשוב לציין שכשהיא לא מנסה להחליף את משרד ההסברה הי"ד של גלית דיסטל אטבריאן תבדל"א, "ארץ נהדרת" עושה עבודה נהדרת בלגרום לנו לשכוח לרגע מהמציאות הקשה שכולנו חווים בתקופה הזאת. מנחם מנדל מורגנשטרן, המוכר יותר כ"הרבי מקוצק", טען כי אפשר לחקות כל דבר בעולם, חוץ מן האמת. שכן אמת הבאה בחיקוי - שוב אינה אמת. החיקויים של ארץ נהדרת מציגים שלל אמיתות, חלקן חומלות (הדמות המגוחכת של נתניהו מאת מריאנו אידלמן, שמפספסת את האכזריות הצינית של האיש) וחלקן אכזריות בצורה מענגת ואמיתית. הרגעים האלה הם מה שהופכים את ארץ נהדרת לתכנית הבידור הטובה בישראל, אולי אי פעם. אמש היה זה אברי גלעד, שעלה על גריל האמת של רועי בר נתן, באחד מהחיקויים המשובחים ביותר בתולדות התכנית, לא פחות.

זה התחיל בעבודת איפור מדוייקת, ברמה שקשה היה להבין מי בעצם מבצע את החיקוי, והמשיך לתחקיר כמעט אובססיבי שנעשה מאחורי הקלעים לכל תנועת גוף ומימיקת פנים של איש התקשורת הוותיק. המבטא המוגזם שבר נתן הלביש על החיקוי הצליח לגרום לאברי עצמו להתמרמר בתכניתו ששודרה מיד אחרי. "למה הוא עשה לי מבטא פרסי?", הוא האשים, ולזכותו הוא היה מספיק כן כדי לא לשקר ולטעון שזה כבוד גדול שמציגים אותו כקריקטורה קונספירטיבית בפריים טיים של הבית הטלוויזיוני הטרי שלו.

וזה בסדר שאברי לא אהב את החיקוי, אבל גם הוא יודע שיותר משהוא היה חיקוי מדויק, הוא היה חשוב. כי גם אם זה לא היה חיקוי מחמיא (כנראה כי זה לא היה אמור להיות חיקוי מחמיא) הוא כן היה חיקוי קורע מצחוק - וזה כאמור המנדט של התכנית. וזה חשוב יותר מעוד שעה של ברברת גנרלים באולפנים.

לשעה אחת לא חשבנו על הנרצחים, על החטופים או על הנופלים. לשעה אחת לא חשבנו אם זה בסדר לחיות את החיים בזמן הזה. לשעה אחת הסכמנו להתפרק. לא לשכוח, אבל לתת ללב קצת הפוגה מהלחימה בעצמו. לצחוק זו לא חולשה, להפך. הצחוק הוא הניצחון הכי גדול שלנו. לצחוק על עצמנו זו הדרך שלנו להביס את האויב. לצחוק על הכאב זו הדרך שלנו להישיר מבט אל העתיד בלי פחד. איך שר פעם מאיר אריאל? כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים.

זו התכנית השנייה ברציפות של "ארץ נהדרת" בה הופכים רגע קטן ואנושי של דנה ויס, ששכחה לשים את הטלפון שלה על שקט באחד מהשידורים המרתוניים באולפן חדשות 12, ומנפחים אותו בצורה בלתי פרופורציונלית. החיקוי של עלמה זק נהדר, אבל הבדיחה החוזרת לפיה הפרשנית המדינית כל כך קשישה עד כדי כך שהיא לא יודעת להשתמש בטכנולוגיה בסיסית מרגישה מעט מוגזמת. בטח כשהיא מבוססת על מקרה חד פעמי, ובעיקר כשמגלים שאיל קיציס שמגיש את הפאנצ'ים על דנה ויס הוא בן אותו שנתון כמוה, ולמעשה מבוגר ממנה במספר חודשים.