"ב-7 לאוקטובר קרה אסון בעוטף עזה, שם גרה באושר ובכיף האחיינית שלי שי-לי עטרי וינר, בעלה יהב וינר ושייה התינוקת הבכורה שנולדה במזל טוב רק חודש לפני כן. אכן שמחה גדולה במשפחתנו ובמשפחת וינר, אחרי מאמצים גדולים של שי-לי ויהב להביא סוף סוף ילד לעולם.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"האזעקה העירה אותי בשבת בבוקר, בה בדרך כלל אני מתרפקת ומתפנקת במיטה עד שעה מאוחרת, וממלאת מצברים לקראת השבוע העמוס שבוודאי מחכה לי. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא מה קורה לשי-לי, ולא העליתי אז בדעתי שמחבלי חמאס נמצאים מעבר לחלון הממ"ד, והיא, יהב ושייה בסכנה אמיתית של מוות, הרי יש מכשול אדיר, תצפיתניות, מצלמות יורות, חיילי-צה"ל, כוחות קומנדו והליקופטרים בשמיים. מה כבר יכול היה להיות? התייחסתי לכך די באדישות, לדידי זו הייתה עוד חדירת מחבלים שעוד רגע יחוסלו, ועל כן אין צורך לדאוג, הכול יהיה בסדר. אני בדרך כלל לא חרדתית, ובטח לא היסטרית, אך מצד שני, אני לא מרגישה בנוח במצבים של אי-ודאות. אני רק רוצה להיות כל הזמן מעודכנת!
"כשהתחילו הידיעות העצובות להגיע, לא הרפיתי, כי שום דבר שהיה חשוב לי, כבר לא היה חשוב יותר. למרות ערפל הקרב, הסתבר שיהב הגן בגופו על משפחתו הרכה ונרצח, כדי לאפשר לשי-לי ולשייה להימלט בדרך נס, ולהינצל מגורל מר.
"ניעורו בי כוחות חבויים של חמלה, ורצון עז לעודד את שי לי, לחבק את שייה, ולעזור בכל דרך, כמעט בכל יום. ולא רק לשי-לי רציתי לעזור, הצטרפתי ברוח ההתנדבות האדירה בעם, והתגייסתי מייד להופעות בהתנדבות בפני המפונים, בקרב החיילים, בטקסים ועצרות הזדהות ותמיכה, שאני עושה עד היום, ולהרגיש שאני תורמת את חלקי הצנוע למאמץ המלחמתי, למען העם והמדינה.
"אין ספק שמשהו בי השתנה. סדרי העדיפות בחיים שלי השתנו, קיבלו פרופורציות, בצל המלחמה, משפחות החטופים בעזה, בצד המשך התמיכה הנפשית בשי-לי, ובהמשך חייה כאלמנה בת 34 עם תינוקת בת 3 חודשים.
"אבל אני 'לוקה' באופטימיות ומאמינה שיגיעו ימים טובים יותר, ושכולנו נצא מחושך לאור. לא עכשיו, אבל בקרוב, ושכולנו נחזור לשגרה, אולי חכמים יותר, אולי רגישים יותר, אולי מלוכדים יותר, אולי חומלים יותר, כי הרי אין לנו ארץ אחרת. ובעת קשה זו לישראל, כשחיילנו בסדיר ובמילואים מחרפים נפשם על הגנת העם והמולדת, אני נושאת תפלה לשלומם ומייחלת להשבת כל החטופים והנעדרים לחיק משפחותיהם. אמן כן יהי רצון".