חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן עשתה נכון כשהתפטרה וסגרה את משרד ההסברה שלה. כ-23.8 מיליוני שקלים הוסטו מהמשרד והופנו לשיקום עוטף עזה. זה היה המעשה הראוי והנכון בטח למול התוצר של המשרד, שבזבז השנה מיליונים בלהסביר את הרפורמה המשפטית לאזרחי ישראל, במקום לעשות הסברה בינלאומית. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
23.8 מיליוני השקלים שנחסכו מהמשרד חסר המדפסת של דיסטל אטבריאן הם בבחינת טיפה בים מתוך עשרות מיליונים שבוזבזו בשנים האחרונות על הסברה בשלל משרדי הממשלה. ההסברה הישראלית מפוזרת בין שלל משרדים, וזוכה לשמות שונים. "משרד התפוצות" זכה לאחרונה לשדרוג ל"משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות", נושא שבעצם מנוהל ומתוקצב גם על ידי "המשרד לנושאים אסטרטגיים". גם "לשכת העיתונות הממשלית" ו"מטה ההסברה הלאומי" כל אחד מהם מקבל תקציב למען הסברה בינלאומית - בנוסף ל"מערך הדיפלומטיה הציבורית" שאחראים על הנושא במשרד החוץ, שהודיעו קצת לפני פחות מחודש שהם מפסיקים לעסוק בהסברה בחו"ל כי אזל להם התקציב.
פרופ' נועם חומסקי, הבלשן היהודי-אמריקני המהולל ו/או השנוי במחלוקת (תלוי את מי שואלים) סיכם יפה את האובססיה ארוכת השנים של ישראל עם המושג "הסברה". לטענתו, ההיערכות הקבועה של ישראל למלחמות כפתה עליה לפתח את המושג "הסברה" כמערכת מתוחכמת של תעמולה בינלאומית. הקונספט די פשוט: "אנחנו צודקים לגבי הכול באופן כל כך ברור, כך שאם רק נצליח להסביר את זה לאנשים, הם יבינו שאנחנו צודקים".
התמונות שאנחנו רואים היום מהעולם המערבי, וספציפית ממוקדי הידע המהוללים של אוניברסיטאות ליגת הקיסוס באמריקה, מוכיחות שלכל הפחות, ההסברה הישראלית נכשלה כישלון חרוץ. מאות מיליונים שהושקעו בהסברה במרוצת השנים פשוט נזרקו לפח. למעשה, לא רק שלא הצלחנו להסביר שאנחנו הצד הצודק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אפילו לא הצלחנו להסביר לשמאל האמריקני שיש לנו זכות להתקיים.
ואז עולה על המסך מיאה ליימברג בת ה-17 בריאיון לסוכנות "רויטרס" ששודר בכל העולם. מיאה, ההגדרה המילונית ל"ילדה טובה ירושלים" שוחררה משבי חמאס יחד עם אמה לאחר 53 ימים בשבי. תמונתה חוזרת מהשבי כשעל ידיה הכלבה בלה שודרה בכל העולם, והצליחה להמיס לבבות בגלל התום שבה. האהבה הטהורה של הילדה לכלב, הנאמנות חסרת הגבולות של הכלבה לילדה, כשלצדם מחבלים רעולי פנים שמסמלים את כל הרוע שבעולם - הצליחו לעשות "הסברה" בינלאומית יותר טובה מכל מומחי ההסברה הכי גדולים אי פעם.
בני משפחתה הירושלמית של מיאה התארחו בקיבוץ ניר יצחק בשמחת תורה, וכך הם מצאו את עצמם מתעוררים לתוך זירת קרב. הקיבוץ עצמו ניצל מהגורל הטראגי של קיבוצים אחרים בעוטף כמו בארי, ניר עוז וכפר עזה בזכות קרב הירואי של כיתת הכוננות וטנקיסטיות ממוצב סופה, שהצליחו לחסל למעלה מ-80 מחבלים ומנעו אסון ענק.
מיאה סיפרה אתמול לכל העולם כיצד נחטפה יחד עם אמה ובני משפחה נוספים כשהיא מחביאה על גופה את כלבתה האהובה. בסרטון שפורסם אתמול ניתן לראות אותה יושבת בטנדר שמוביל אותה אל עזה, כשבלה ככל הנראה מתחבאת מתחת לחולצתה. "נאלצתי לסחוב על עצמי עוד ארבעה קילו", היא הסבירה באנגלית ובחיוך מתוק. רק כשנאלצה לטפס על סולם כדי לצאת ממנהרה, הבינו לראשונה המחבלים שבלה היא כלבה אמיתית ולא בובה.
האנגלית של מיאה מושלמת. לא במובן הטכני של המילה. הנאומים של בנימין נתניהו באו"ם נאמרים באנגלית רהוטה יותר, הראיונות של נפתלי בנט לתקשורת הזרה נמסרים באנגלית נחרצת יותר. מיאה דיברה מול רויטרס באנגלית שפונה לבני גילה ברחבי העולם. אנגלית של בת 17 שסך הכל רוצה ללכת לבית ספר ולשחק עם הכלבה שלה. זו ההסברה הכי טובה שאפשר לעשות, ותראו מה זה, אפילו לא צריך לשלם עליה. כשאתה באמת צודק, האמת היא ההסברה הטובה ביותר.
בכתבה של בן יניב בחדשות הערב של כאן 11 הראו את התמונות ששודרו בכל העולם, תחת הכותרת "A girl and her dog". אביה של מיאה, משה, סיפר שכעת, כשמיאה מבקשת להביע את חיבתה לכלבה המתוקה, היא אומרת לה שהיא "אוהבת אותה עד עזה ובחזרה". עובדתית, ואת זה גם הכלבה יודעת, זה נכון. מי שצופה בתמונות האלה ולא מתרגש, צריך ללכת בדחיפות לקרדיולוג לבדוק אם יש לו לב.
התמונות האלה של האהבה הטהורה, שמצטרפים לתמונות נוספות של עשרות חטופים וחטופות ששוחררו מעזה והתאחדו עם משפחותיהם, מראים לעולם את הערכים של האנשים שנפגעו במתקפה של ה-7 באוקטובר. בלי סיפורי זוועה, בלי תמונות קשות לצפייה, בלי הסברים היסטוריים על מי צודק ומי לא. בצד אחד יש רוצחים מתועבים שרצחו משפחות שלמות וחטפו ילדים מביתם, ובצד השני יש ילדה שאספה שאריות אוכל כדי לדאוג לכלבה שלה. אם הסטודנטים בקורנל והרווארד מעדיפים להיות בצד של הרוצחים, כנראה שהם הרבה פחות חכמים ממה שנהוג לחשוב. מה שבטוח, אין צורך להמשיך להסביר להם שהם טועים. זה בזבוז כסף. אם הסרטונים של מיאה ובלה לא ישכנעו אותם להיות בצד של החיים, מגיע להם להישאר בצד של המוות.