"לפני מה שנראה כמו נצח, בעולם אחר, אבל בעצם לפני שלוש וחצי שנים, פרצה מגפת הקורונה. באחת, נסגרו כל האולמות, ובוטלו האירועים, המופעים, הפסטיבלים, הצילומים, הכול. כולנו עוד זוכרות וזוכרים את הימים האלה בהם התחלקו בני האדם בעולם לחיוניים ולא חיוניים, ואנחנו, האמנים והאמניות, מיותר לציין, נפלנו בקטגוריית הלא חיוניים, שלא לומר מאוד לא חיוניים. הרי אף אחד לא חייב הצגת תיאטרון או סרט, או הופעה מוזיקלית כדי לא למות ממגיפה.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"וכך הפנמנו קצת את אי-חיוניותנו גם אנחנו, השחקניות והשחקנים וכל מי שיש להם חלק בעולם התרבות הישראלי. גם העובדים והעובדות מאחורי הקלעים וגם אלו שבפרונט, קיבלנו את גורלנו כלא חשובים, לא קריטיים, לא הכרחיים, ונדחקנו לפינה בציפייה לחזור כשהדברים ישתנו ובתקווה שנשרוד את הקיום שלנו ושל משפחותינו עד אז. מאז, חזרנו לחיים הרגילים, אם כי עולם התרבות לא התאושש לחלוטין.
"ואז הגיע ה-7 באוקטובר.
"הרבה סיפורים עוד יתחילו במשפט הזה, אבל אני רוצה היום להזכיר את הסיפור שלנו. אותם הלא-חיוניים ולא-חיוניות מימי הקורונה, שכבר ביום הראשון למלחמה, עוד לפני שהמדינה בכלל הבינה מה קרה לה, לפני שהניצולים והניצולות, המפונים והמפונות התחילו לחשוב מה עושים מכאן, והרבה לפני שממשלת ישראל לקחה איזושהי אחריות על אזרחיה, ב-8 באוקטובר קמו בבוקר אמני ואמניות ישראל ויצאו לדרך. הם נסעו ברכבים הפרטיים שלהם, בתחבורה ציבורית, שכרו רכבים, אוטובוסים, חלקם שילמו מכספם לעובדים שמפעילים את המופעים, חלקם עברו לגור במלונות אילת, ים המלח, מצפה רמון, טבריה. הם הגיעו עם גיטרה, עם מיקרופון, עם חיוך וחיבוק ואוזן קשבת ופשוט היו שם. הצחיקו, ריגשו, הקשיבו, חיבקו וניחמו עד כמה שיכלו. כל מי שהיה במלונות המפונים ראה הרגיש והבין עד כמה אנחנו חיוניים.
"אני חושבת שבימים האלה גם אנחנו נזכרנו אחרי הרבה זמן מה גדול הכוח של אמנות, של תרבות, של סיפור או שיר או סרט שעוזרים לנו לצחוק יחד, לבכות יחד, להתנחם. כמה התרבות עוזרת לנו להבין מה קרה לנו, לספר את הסיפור המשותף שלנו, שנמצא בפרק כל כך קשה ומאתגר עכשיו. מדורת השבט שלנו, הסיפור הישראלי, הלמה הגדול הזה - למה אנחנו פה, מה מחבר בין כולנו, מה ימשיך להחזיק אותנו פה יחד למרות הכול ואפילו נגד כל העולם. את הלמה הזה מספרים הסיפורים, השירים, תכניות הטלוויזיה המקוריות, המחזות, הסרטים הישראליים עם משפטים בלתי נשכחים שכל ילד וילדה במדינה מכירים, המערכונים שגדלנו עליהם, הבדיחות הלאומיות שלנו. ואת כל אלה מבצעים ומבצעות אמני ישראל הנפלאים, שבמלחמה הזאת הוכיחו מעל לכל ספק את נחיצותם, את הכרחיותם, ואף אחד לא יעז לעולם לערער על כך יותר.
"אני מאחלת לכולנו שנקום מהמכה האיומה הזו, ולא נשכח גם אחריה, כמה התרבות שלנו והאנשים הנהדרים שעושים אותה, הם דווקא מאוד, ואפילו מאוד מאוד - חיוניים".