"חודשיים אני לא ישנה. חודשיים שאני משנעת ואוספת ומורידה ומארחת. חודשיים של הלוויות וניחום אבלים. חודשיים שאני נוסעת, מופיעה ומעבירה סדנאות. עומדת בקפלן ובכיכר החטופים. ועדיין זה בלתי נתפס ובלתי נסבל. והשבוע האחרון של החזרת חלק מהחטופים, זה כאילו שאנחנו חיים בתוך תוכנית ריאליטי מטורללת. מי ברשימה. מי הבא בתור ומי בתור הבא. זה המאבק היחיד שצריך להיות - להחזיר את כל החטופים, אחרת אין לנו זכות קיום כמדינה. חובת המדינה לשמור על תושביה. על כל אזרחיה. כל מי נשלח להגן עליה, להתיישב בישובי העוטף. שעטפו אותנו, ולא היה להם מיגון או נשק כי אין תקציב, כי הזניחו והפקירו אותם. ועכשיו צריך להחזיר אותם. ולדאוג להם. קודם להחזיר את כולם. ואז לטפל. לשקם. להחלים.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"אם רק נרצה נקמה, חרצנו את גורלנו המר ונהפוך לבני דמותם של מפלצות האדם שטבחו בנו. אם רק נרצה מלחמה, זה הסוף שלנו. אנחנו צריכים החלמה וחמלה. יש לנו חלון הזדמנות לשינוי חברתי. זה הזמן של ערבות הדדית. צריך שינוי תודעה. אחרי שנים של הסתה ,פילוג, שיסוי ומכונת רעל, יש לנו רגע נדיר, שמתוך הטראומה נוכל לתקן.
"בזכות הערבות ההדדית, ההתגייסות של כולם לעזור, החמ"ל האזרחי, ההתנדבות, הכאב שאיחד אותנו ובעצם החזיר אותנו לרגע שבו נוכל לחזור ולאמץ את מגילת העצמאות. לקדם את הרעיון שאפשר ומותר שימין ושמאל, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים יחיו זה לצד זה, בלי להסכים על הכול. זה לא אומר שאין משותף, יש והרבה וטוב שכך, אבל צריך לכבד את הלא משותף של האחר. או במילים אחרות להתרכז במה אפשר לגשר. זה מצריך הרבה עבודה שיקומית.
"אז חשבתי. לא השתנה בי כלום.
לא התפכחתי. לא הופתעתי.
להפך. אמונותיי חזקות מתמיד.
פשוט מנגנון ההדחקה וההכחשה הפסיק לעבוד.
הכול בחוץ. הכול כואב. ועצוב.
"אז במקום לנסות להבעיר את השטח, לעשות צעדות מכבים במזרח ירושלים. לבנות סוכה בחווארה, להשתולל בשטחים, ולהכות ערבים חפים מפשע. צריך לבטל את חוק הלאום. ולמצוא את הדרך לחבק את כל העם בישראל: הדרוזים, היהודים, המוסלמים הנוצרים הבדואים .לגרום לכולם לתרום. צבא או שירות לאומי. ליצור קהילות, שותפויות, חיים ששווה לחיות אותם. יחד. ללמוד ערבית מדוברת מהגן. ולחשוב על פתרון מדיני. כי אין אחר.
"עליית המדרגה של השתלחות הממשלה בחברה הערבית, הבערת השטח, הניסיון להצית את ערביי ישראל, ולגרום למלחמה פנימית, זה ניצול ציני של המלחמה. ימים אלה הם ימי מבחן עבור מדינת ישראל, בהם עלינו ליישם כלפי המיעוטים את עקרונות הדמוקרטיה, במובנה העמוק והמהותי, ובראש ובראשונה בזכות ההגנה על המיעוט.
אין לנו ברירה, שני העמים חיים כאן זה לצד זה. אנחנו חייבים להילחם בקיצוניות, בשנאה, באלימות. הסולידריות של האוכלוסייה הערבית בישראל עם שכניהם היהודים היא עמדת רוב הציבור הערבי. הציבור הערבי בישראל מזועזע ממעשי החמאס. לציבור הערבי בישראל מותר לכאוב את מספר המתים, אזרחים, נשים וילדים, הבלתי נגמר בעזה. זה הזמן לעשות הכל למען העתיד המשותף לשני העמים. הכוחות המתונים, חפצי החיים, גם בציבור היהודי וגם בציבור הערבי, חייבים להילחם ביחד על שוויון הזכויות לכולם, על האפשרות לחיות יחד".