"נולדתי במרוקו וגדלתי בפתח תקווה. אם יש דבר אחד שאני יודעת זה שאני יהודייה ואחר כך ישראלית. עשיתי עלייה. כל החיים אני יודעת שכיהודייה לא יהיה לי קל ויש מי שינסה להשמיד אותי בעולם הזה. אבל תמיד ידעתי וחונכתי על האמירה: אנחנו חזקים, איש לא ישמיד אותנו ואנחנו נהדוף את כל אויבנו.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"עד 7 באוקטובר תמיד אמרתי - 'מדינה לשני עמים, בואו נהיה ביחד, אנחנו חיים עם הערבים, הם חלק מאיתנו ואנחנו חלק מהם'. 7 באוקטובר שינה לי את התפיסה בראש. כל מה שמעניין אותי מאז זה רק מדינת ישראל. רק אנחנו. נכון שיש מביניהם תושבים שחיים תחת איום של טרור. אבל כבר אין לי חמלה לגבי זה. ואני אומרת, מי שרוצה שלום ודו קיום, יכול לבוא ולהתנער מאותם גופי טרור ויכול להילחם מולם. לא ייתכן שאנחנו היחידים שנילחם בדבר הזה.
"יש בי כעס, עצב ובלבול. איך זה קרה לנו. למה זה קרה לנו. תפסו אותנו ישנים לגמרי. אני כל כך זועמת ואני רוצה נקמה. ואני לא כזאת. אני בדרך כלל בנאדם מאוד הומני, שסולח מאוד מהר. אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהרצון לנקום. ואני לא אוהבת את המילה נקמה, אני אוהבת את המילה סליחה. אבל פה אני לא מצליחה להשתחרר מיצר הנקמה. הזעם הוא גם לכל העולם האטום, הקפוא, כנגד כל המציאות שעברנו ועוברים. ארגוני הנשים, הצלב האדום - מעולם לא האמנתי שארגונים כאלו יפנו לנו עורף. אני מתביישת בהם.
"מאז 7 באוקטובר אנחנו מאוחדים. עם ישראל ביחד ועם ישראל חזק. עם אחדות וצבא כמו שיש לנו - אנחנו ננצח. אנחנו מתחילים את חנוכה, ואני מתפללת לנס חנוכה, שיחזרו כל החטופים בריאים ושלמים, שיפסיקו ליפול חיילים וטובי בנינו, ושהאיחוד שנוצר בינינו ב-7 באוקטובר לא ייגמר".