"7 באוקטובר. בעודי עומד מבוהל ומבועת מול החדשות הנוראיות, הבנתי שאני חייב לפעול וכבר למחרת יצאתי לשטח. אלה היו ימים נוראים שאזכור כל חיי. יותר מכל היה חשוב לי לפגוש את ילדי הדרום. הם היו שם בתוך התופת, בתוך הנורא מכל. פגשתי אותם בימים הראשונים של המלחמה וניסיתי לעודד, לחבק, לתת מילה של נחמה. זה המעט שיכולתי ומרגיש שהייתי חייב לעשות בתוך הטרגדיה הנוראית שעברו הילדות והילדים' ועדיין לצערי עוד עוברים. רק בסוף כל הופעה ומפגש עם המשפחות, כשהייתי בדרך הביתה באוטו, הרשיתי לעצמי להתפרק ולבכות.
לכל הכותבים בפרויקט "זה לא אותו הבית" >>
"אבל כשהייתי איתם הייתי חזק. רציתי לעטוף אותם באהבה, להיות לצידם, לשיר להם, לחבק ולאהוב. ברגעים בהם נגמרות המילים שם אני נמצא. שם אנחנו האמנים חייבים להיות. בשבילם וגם בשבילנו. זה הצו 8 שלי. זה המילואים שלי. אני מרגיש שייקח זמן לשבר הגדול להתאחות מחדש. ועדיין נפעם וכל כך מתרגש מהעם המופלא שלנו. מהמתנדבות והמתנדבים ומהאנשים המופלאים שזכיתי להכיר בימים האלה. כמה נתינה, כמה אהבה ללא תנאי.
"אני יודע שאנחנו עם חזק ושאנחנו חייבים לנצח. והלוואי שמתוך החושך הגדול הזה נזכה לראות את האור הגדול שיש בנו ושנזכור לשמור ולשמר את הטוב גם ביום שאחרי. תמיד הרגשתי גאווה להיות יהודי וישראלי והיום יותר מתמיד. אני מסתכל על חיילות וחיילי צה"ל הגיבורות והגיבורים ומצדיע להם. אמרו על הדור הזה שהוא מקולקל. שהוא "דור הטיקטוק" ותראו איזו הקרבה, אהבת הארץ ומחוייבות. בשבילם ובשביל ילדי ישראל, הדור הבא שגדל כאן, עלינו לעשות הכל כדי לתת להם תקווה ומקום ראוי לחיות בו".