בכתבה הכי מעניינת ששודרה בחודשיים הללו, לי נעים הצליחה היכן שכשלו כל עמיתיה לחדשות

תפקודה של התקשורת הישראלית לפני ובעת המלחמה ראוי לבחינה מדוקדקת. נכון, מדובר בגופי תקשורת בבעלות פרטית (למעט כאן 11), לא בנבחרי ציבור שיש להם אחריות מיניסטריאלית, אבל מאימוץ (כמעט ללא ביקורת) של הקונספציה המדינית-צבאית של "חמאס מורתע" או לפחות שואף להסדר (תכנית הונאה מושלמת, גם בכך נצטרך להודות יום אחד) ועד לאימוץ "גרסת הצבא" - לא רק לאירועים שקדמו למלחמה, אלה שעומדים במרכז המחלוקת הנוראית עם סביבת ראש הממשלה, אלא גם למהלכיה.

התדרוכים של דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, הפכו להיות כבר "החדשות שבתוך החדשות". האלופים במיל שיושבים באולפן לא מפסיקים להפליג בשבחיו של צה"ל, שרים הלל לביצועיו. אני לא נגד - ולא רק בגלל שצה"ל הוא גם משפחתי (כרוב המשפחות בישראל) ולא רק מפני שאני מאחל לו הצלחות מסחררות במינימום מחיר שאין קשה ממנו, אלא כי ראוי לשקף את עמדת הצבא, ובעת מלחמה גם להציג את הצלחותיו.

ועדיין: המלחמה הזאת נכנסת כבר לשבוע העשירי שלה ומן הראוי היה לשמוע גם תזות אחרות. הכוונה היא לא רק למי שהפך להיות מעין עלה תאנה באולפנים, "הילד הרע" של הפרשנות, האלוף (במיל') גיורא איילנד, שטוען למשל שעימות עם האמריקאים לא יפגע בנכונות שלהם להמשיך ולסייע לישראל (אני לא יודע אם הוא צודק, אבל הוא לפחות חולק על הדעה הרווחת), אלא גם לדיווחים שמציגים יותר, למשל, את הדרך שבה מסקרת התקשורת הערבית את המלחמה.

לא מתוך רצון להזדהות עם אזרחי עזה (שאני שותף לדעה שיש בה מעט מאוד חפים מפשע, כולל אלה שנזכרו עכשיו לקום על חמאס), אלא מתוך רצון להבין טוב יותר את הלך הרוח במרחב הערבי (והוא הדין גם לגבי התקשורת העולמית).

על הרקע הזה נצצה הכתבה של לי נעים, באולפן שישי של חדשות 12, לא רק ככתבה מעולה שבה שזורה עלילת מתח עם סוף עצוב, בסיפורים אישיים קורעי לב של מי שהוחזקו כבני ערובה באחד הבתים בקיבוץ בארי (שכונה בתקשורת בטעות "חדר האוכל"), אלא בעיקר ככתבה שמציגה נרטיב שונה, כזה שממנה עולים בבירור קווי החקירה שתהיה ביום שאחרי.

במרכז כתבתה של נעים עמדה הדס דגן, אחת משתי נשים שניצלו מהתופת - והיחידה ששרדה אותו עד סופו כבת ערובה. היא מספרת את הסיפור האישי שלה, את הסיפור המשפחתי, מתארת בשברון לב את הרגע שבו הבינה שאיבדה את בעלה, זועמת על הפקרתה, אבל לא מטיחה האשמות במי שבאו לחלצה, גם אם קיים סיכוי שלפחות חלק מבני הערובה מתו כתוצאה מהחלטות מבצעיות שגויות (למשל לירות פגזי טנק על המבנה).

טעויות מבצעיות שכאלה, גם אם אירעו, הן חלק ממהלך הלחימה. המציאות הנוראית של ה-7 באוקטובר לא מפסיקה לייצר סיפורי גבורה, אך טבעי הוא שהיא תייצר גם סיפורים של החמצה ושל טעות. למה? כי המערכת קרסה - וכשמערכות קורסות ניתן מקום לא רק לסיפורי גבורה מאלפים (שאכן אירעו) אלא גם לפשלות שנעשו בצוק העיתים.

בתבונתה מספקת דגן, גיבורה בעל כורחה, את אמת המידה לחקירה שחייבת להתבצע ביום שאחרי המלחמה: הכשלים (מהמדיניים-אסטרטגיים ועד לצבאיים-אופרטיביים) שאירעו עד לשעה 06:29 בבוקר של אותה השבת, צריכים להיחקר באופן שאין נוקב ממנו. זוהי צוואתם של כל מי שננטשו למות ולהיחטף, ממש כך. מה שאירע מאותו הרגע ואילך צריך להיחקר בכפפות של משי מתוך מטרה להפיק לקחים, לגבש נהלים שייתנו בעתיד (חלילה, כן?) מענה טוב יותר, לתקן ולהשתפר.

רבים טעו לחשוב שהשאלה המרכזית שעלתה מהכתבה המצוינת הזאת היא האם נהרגו בני הערובה מאש צה"ל, ולא היא. השאלה שנותרה מהדהדת בסופה היא מדוע הראשונים שניסו להציל, הגיעו לאירוע רק כשבע שעות לאחר תחילתו. על האיחור הנוראי הזה אין ולא צריכה להיות מחילה.

האם התקשורת הפיקה לקח? הלוואי, אבל לפחות כרגע זה לא נראה כך. איך אני יודע? כי באותו ערוץ ממש הציגה דנה ויס כתבה שהפריים המרכזי שבה הוא דגל ישראל מתנוסס בכיכר פלסטין בעזה - והציגה אותה כ"תמונת ניצחון".

לא ייאמן שמישהו עדיין צורך את הקשקוש הזה, את הכאילו-סמלים האלה (זוכרים את הסמל הקודם, ביה"ח שיפא? אפילו עדות חותכת לכל הסיפורים שסיפרנו לעצמנו אודותיו לא הצלחנו להציג), שנמכרים לנו כעת כתמונות ניצחון.

ובכן, גם התמונה המעודדת הזאת לא מתקרבת לפריים ניצחון, לא קרובה אפילו לאזן את הרושם שהותירו תמונות של ילדים ביישובי הדרום, שהופקרו במשך שעות. הופקרו עד מוות.