ווילי וונקה נכנס לחיינו ב-1964. רואלד דאל הציג את דמותו של היזם האקסצנטרי בספרו "צ'רלי בממלכת השוקולד". שבע שנים לאחר מכן, ג'ין ווילדר גילם אותו בעיבוד הקולנועי הראשון לספר האהוב. ההופעה הפכה לפולחן, וגם הולידה את אחד הממים הנפוצים בתולדות האינטרנט.
ב-2005, ג'וני דפ נכנס לנעליו של ווילדר בעיבוד של טים ברטון לספר. השם שלו נותר "צ'רלי בממלכת השוקולד", אך למעשה - וונקה היה הגיבור האמיתי שלו. הקולנוען גם הוסיף פרשנות לטקסט המקורי של דאל והעניק ליצרן דברי המתיקה סיפור רקע משפחתי שלא היה קיים במקור.
במובן הזה, אפשר לומר שכבר היה סרט שוונקה עמד במרכזו, ולא בהכרח היה צריך עוד אחד - אבל דברים כאלה אף פעם לא עצרו את הוליווד. וכך, מגיע אלינו כעת "וונקה", הסרט הראשון ביקום המורחב של דאל שמוקדש באופן מוצהר לדמות של אשף השוקולד. הפעם, השוקולוטייה אינו תמהוני אפלולי בגיל המעבר, אלא בחור צעיר, תמים, אדיב ונדיב. מגלם אותו טימותי שאלאמה, מי שמאז "קרא לי בשמך" הפך לאחד הכוכבים העולים והעסוקים בהוליווד, ובקרוב נראה אותו ממשיך לגלם את התפקיד הראשי בסרטי "חולית".
הסרט הוא פנטזיה מוזיקלית לכל המשפחה, שעולה בארץ וברחבי העולם לרגל חג המולד, חנוכה וחופשות החורף, ויציגו אותה אצלנו גם בגרסה מדובבת. עומדים מאחוריו המפיק דיוויד היימן (יהודי חם עם משפחה בישראל) והבמאי פול קינג. השניים היו אחראים גם להצלחת הענק של סרטי "פדינגטון". "וונקה" מזכיר את הלהיטים על הדוב המדבר, וכמוהם מציג שילוב של גיבור טוב לב, אמונה אופטימית בכוחם של ההמונים, הומור בריטי שנון ולעתים גרוטסקי, הפקה מסוגננת וצבעונית ועשייה שמלטפת את הרכים בגיל אבל גם קורצת למבוגרים.
הסרט מתאר כיצד וונקה מגיע לעיר אירופאית שאת שמה לא מציינים, אבל די ברור כי מדובר בלונדון, העיר שבה התרחש "פדינגטון". יש ברשותו מתכון ליצירת השוקולד הטעים בעולם, והוא חולם להקים חנות שתמכור אותו, כדי להמתיק את יומם של הלקוחות ולרומם את רוחם.
הצרה היא שוונקה מפליא להכין שוקולד, אבל לא יודע לקרוא, וכך הגיבור הנאיבי מוצא עצמו חותם על חוזה דרקוני עם כובסת מרושעת, בגילומה של אוליביה קולמן, שעושקת וכולאת אותו במכבסה שלה. אפשר היה לקרוא לסרט "כביסת השוקולד" - משחק מילים שעובד רק בעברית.
במרתף המכבסה, פוגש וונקה עוד כמה דמויות שהכובסת שיעבדה. בולטת בהן יתומה בשם נודל, בגילומה של התגלית קאלה ליין. כאן מגיע ההבדל הדרמטי ביותר בין הסרט הזה לספר של דאל.
כמיטב המסורת של ספרות הילדים הבריטית, למשל ספרים כמו "פיטר פן" ו"מרי פופינס" שלא הסתירו סלידה מסוימת מילדים, גם "צ'רלי בממלכת השוקולד" נהנה להציג בפנינו ילדים עלובים ודוחים. זה לא כך ב"וונקה": פה, כל הילדים נפלאים, ונודל היא הדבר הכי טוב שקרה לוונקה. היא מי שעוזרת לו לברוח מהמכבסה, ללמוד לקרוא, ולפתח את מפעל השוקולד שיהפוך אותו לדמות איקונית.
האנטגוניסטים הם המבוגרים, שמייצגים גם דבר אחר - את הקשר בין הון, שלטון ודת. וונקה מאיים על המונופול של שלושה יצרני שוקולד, הידועים כ"קרטל השוקולד" (אגב, זה שם טוב להרכב אינדי). אחד מהם כל כך מתנשא, שהוא מקיא בכל פעם שמישהו אומר את המילה "עני". הקרטל נחוש לסלק את האיום החדש, ונעזר לשם כך בשוטר ובנזירים המכורים לממתק.
את השוטר מגלם קיגן-מייקל קיי, אחד הקומיקאים הכי סימפטיים וכריזמטיים בהוליווד. הדמות שלו הולכת ומשמינה כתוצאה מאכילת השוקולד, באופן חסר היגיון כמובן, והרבה מן הבדיחות בסרט קשורות במשמניו. אפשר לצפות לפאנל באוניברסיטת הארוורד על השמנפוביה הרעילה של "וונקה". יש לי גם תהיה - אם השוטר כל כך אוהב שוקולד, למה שיצר את צעדיו של וונקה, מי שיכול להכין לו את השוקולד הכי טעים שאכל בחייו?
"וונקה" מתאר כיצד גיבורו נעזר בנודל ובעוד דמויות עם חוכמת רחוב כדי לגבור על הקרטל ועוזריו, ולהתחיל את אחת הקריירות המפוארות בהיסטוריה של השוקולד.
הסרט מתחיל בצעדים מהוססים, אך ככל שהוא מתקדם כך הוא גם משתפר, ומיטיב לשלב בין המורשת של דאל ושל סרטי "פדינגטון". הוא מתפקע מיצירתיות, דימיון, קסם וטוב לב, ובאמת ובתמים מצליח להשכיח מאיתנו את מה שקורה בחוץ או לפחות להקל עלינו במשך שעה וחמישים דקות. אם סצינה בה ג'ירפה רודפת אחרי נזירים מכורים לשוקולד לא תשמח אותנו, איזה ממתק קולנועי כבר יוכל לעזור?
כמובן שהביקורת של הסרט על קפיטליזם צבועה - הרי גם בעולם הקולנוע שולטים קרטלים מן הסוג שוונקה נלחם בהם, והלהיט הזה הופק ויופץ בידי תאגידי ענק. עם זאת, למרות שברור כי מדובר בתוצר המנסה לסחוט את טיפת השוקולד האחרונה מעונת החגים ומן המורשת של דאל, הוא רחוק מלהיות אופורטוניסטי או חלטוריסטי.
"וונקה" הוא מלאכת מחשבת, ובית ספר להשקעה ולהקפדה. עיצוב ההפקה מפואר ומענג, והתסריט נבון ועתיר פרטים ופיתולים. המוזיקה נהדרת - רוב השירים חדשים, חוץ מכמה נאמברים, למשל "Pure Imagination" הקאנוני שהופיע כבר בסרט מ-1971 ותמיד נעים לשמוע אותו שוב.
גלריית הדמויות עשירה, וכל דמות מאופיינת. גם הליהוק מרהיב. אפילו בתפקידים קטנים יחסית אפשר למצוא שחקנים מליגת העל כמו סאלי הוקינס ורואן אטקינסון ("מיסטר בין"). את ההצגה גונב יו גרנט, שאפקטים ממוחשבים מציגים אותו זעיר מתמיד בדמותו של אומפה לומפה, אחד מאותם קטני קומה שעולם השוקולד של וונקה לא היה שורד בלעדיהם.
ולגבי שאלאמה - זה לא תפקיד שמשנה או מגדיר קריירה, אבל הכוכב היפיוף מתמודד עם האתגר בצורה אלגנטית. כמה קל היה ליפול כאן למלכודות - למשל, ליצור גרסה מוקצנת ומוגזמת של וונקה כדי להתחרות ולהתעלות מעל התצוגות של ווילדר ושל דפ.
שאלאמה לא עושה זאת. הוא מפגין איפוק וקור רוח, יודע לפנות את הבמה לשחקני ושחקניות המשנה שבצידו, ובסך הכל משרה נוכחות נעימה. עכשיו אפשר רק לקוות שיגמור כמו ג'ין ווילדר ולא כמו ג'וני דפ.