אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו פרחי העיתונות? מה יאמרו נוכח קריסתם בשידור של שניים מהוותיקים והמוערכים שבהם, כפי שאירע אמש עוד לפני שרובכם הפעיל את הטלוויזיה, או העביר אותה מערוצי הילדים למהדורה המרכזית של השעה שמונה?
תכף נגיע לפדיחות, אבל קודם כל משהו על הז'אנר שהייתה לו עדנה. בוויכוח הבלתי נגמר סביב השאלה האם זו החברה שמעצבת את פני התקשורת או שהאחרונה היא שמעצבת את פני החברה, קשה לקבוע מי התמכר ראשון לאקטואליה: הישראלים או ערוצי השידור שלהם.
האינטרס של גופי השידור השונים הוא די ברור: אקטואליה, בניגוד להפקות מקור למשל, היא מוצר שקל לייצר: קח מנחה סביר, לא מה-A-list של מגישי הטלוויזיה, אבל אחד או אחת שיודעים להחזיק שידור, הקף אותם בבעלי אינטרסים שישמחו לקבל את דקת התהילה שלהם מבלי לדרוש שכר - והנה סגרת שעה עם רייטינג סביר, אזור דמדומים שמתבהר לקראת השעה שמונה בערב ויכול לתמוך בחבילת ההופעות שהבטחת למפרסם שרכש זמן שידור בפריים טיים.
לרוב נחלקים בעלי האינטרסים לשניים: פוליטיקאים ומקדמי מכירות (בעצם, אולי חלוקת המשנה מיותרת, שכן גם בעלי עניין פוליטי באים לאולפן בכדי לקדם את מרכולתם). הכלל הוא פשוט - מבזק חדשות, הרחבה פוליטית, מעבר לכלכלה, בדגש על צרכנות ולסיום הסלבס או הפריק שואו שמספקת המרשתת - מכוכב הוליוודי שהשיב את נשמתו לבורא ועד לדב גריזלי שפלש לקמפינג.
לקראת שבע בערב מעלים הילוך, בימים כתיקונם בנושאים כלכליים (עם מומחים שמקדמים את עצמם - מומחה למיתוג, שיווק או משכנתאות), אולי גם איזה צמד כמו מנחם ותחייה, רגע לפני שעברים לכותרות המהדורה. בגדול מדובר במעמד הביניים של האקטואליה, משהו בין התחתית - תכניות הבוקר של ערוצים 12 ו-13 (לפחות בערוץ 11 משדרים רדיו מצולם. זה אולי אנטי טלוויזיה, אבל לפחות לא מעליב את האינטליגנציה של הצופים) לבין המהדורה המרכזית, המנה העיקרית של האקטואליה היומית, למי שעדיין צורכים אותה בעיקר מהטלוויזיה.
המפתיעים לטובה
מספרם של אלה אולי פחת, אבל המלחמה בעזה מדביקה אותנו לכל מסך ולכל ידיעה: אנשים שמביטים בבוז על הפאנליסטים של ניב רסקין, תוהים מה מטריח אדם לאולפן טלוויזיה מבלי לקבל שכר ותמורת רייטינג עלוב, מתעוררים היישר אל התכנית שלו רק כדי שלא יחמיצו שום דבר שאירע במהלך הלילה.
גם אחרי הצהרים, מי ששבו הביתה מוקדם בגלל המלחמה או שעון החורף שפוגש את השבוע עם הימים הקצרים ביותר בשנה, מוצאים את עצמם לפתע פנים אל פנים עם רפי רשף, גם אחרי שהצהירו שאין להם כבר כוח לסגנון הנון-שלאנטי שהיה מעייף כבר באייטיז.
עם התקדמות הלחימה לקראת שגרה מבצעית שמופרת למרבה הצער רק עם ארבע המילים שמזעזעות כל בית בישראל לאמור: "דובר צה"ל התיר לפרסום", סיגלו גם אולפני המלחמה של שעות אחר הצהרים, מארבע ועד ולמהדורה המרכזית, שגרה משלהם:
מתחילים עם הכותרות (למעט עודד בן עמי שזוכה למונולוג פתיחה שבדרך כלל מוקדש לרל"ביות ממלכתית, כלומר נאום תוכחה, אבל מתון יחסית), עוברים לפרשנות של הכתבים הבכירים שנקראו מוקדם מהרגיל אל האולפנים. המחצית השנייה של השעה הפכה להיות זמן-החטופים (לרוב בני משפחה שיגיעו לאולפן ויספרו על החטוף "שלהם") ואנקדוטות שטרם נחשפו מאירועי ה-7 באוקטובר, מתנה נוראית שלא מפסיקה לנפק סיפורים -מעלילות גבורה ועד למחדלים - שתמיד ייפתחו במילים: "סיפורו/סיפורה הבלתי ייאמן של...".
על הרקע הזה יש מעט מאוד יוצאי דופן, ראויים לציון הם עמליה דואק ועופר חדד (בין ארבע לחמש) שמצליחים לנהל משדר אקטואליה קולח, במקום להניע כדור לרוחב, כמצופה מקבוצה שמשחקת על תיקו.
אתמול נהנו מהדורות החדשות מעניין גובר שנוצר סביב שמועה. ברשתות החברתיות וקבוצות הווטסאפ נפוצה ידיעה לפיה חמישה חטופים שוחררו בחיים, כפי שיחשוף ראש הממשלה בהצהרה בשידור חי בחמש וחצי. היקף השמועות היה הפעם כה גדול, עד שאפילו באולפנים נאלצו להתייחס אליהן, כשירון אברהם היה זה שמצא את המשפט הנכון ביותר: "אם מדובר בשמועה טובה, הרי שזה כנראה לא נכון. לעומת זאת, השמועות הרעות הן לרוב מדויקות".
והנה סביב השעה שבע, כשהצופים תהו מה כבר יוכלו לקבל כמנה עיקרית בשמונה, אחרי שהראשונות של בין חמש לשבע היו לא יותר מהשאריות של הבוקר שרסקין השאיר אחריו באולפן, הטיל אמנון אברמוביץ' פצצה: לפי הפרשן הבכיר של ערוץ 12, אמרו לו גם בני גנץ וגם יואב גלנט שנתניהו אינו כשיר לתפקידו.
המשפט הזה נאמר ונכתב רבות על ידי צייצנים, אבל כשהוא נאמר על ידי בכיר במערכת חדשות מכובדת, הוא הופך מסברת כרס לידיעה מרכזית, או כך לפחות חשבתי, עד שאברמוביץ', כטוב ליבו בתשומת הלב של היושבים באולפן הוסיף שכאשר הוא פונה למקורביהם של שני השרים ושואל מדוע הם מעניקים לנתניהו לגיטימציה, הוא נענה שהם רוצים לשמור על אחדות. המסר הזה, לא משנה אם אתם מסכימים איתו או לא, הוא מאוד בעייתי חדשותית.
אם מדובר בדעה של אברמוביץ', זה בסדר גמור. גם גיא פלג למשל אמר כבר יותר מפעם אחת משפט חריף אף יותר לפיו נתניהו "מסוכן למדינת ישראל". אלא שאמנון אברמוביץ' מציג את הדברים כעניין בדוק - לכאורה נאמר לו הדבר מפי שני השותפים הבכירים ביותר לקבינט המלחמה של נתניהו, אז האם לדעת שניהם נתניהו הוא אכן "בלתי כשיר"?
ואם כך הוא - ואברמוביץ' עצמו שמע את הדברים - מדוע כדי לקבל הבהרה הוא נאלץ לפנות לעוזריהם ומקורביהם? לא ברור. התחושה היא שהעיתונאי הוותיק ערבב בין פרשנות שלו (לגיטימית כמובן, כל עוד היא מוצגת ככזו) לבין חדשות שלא היו, שכן אם היו, אזי היו צריכות להיות כותרות כל מהדורות החדשות בישראל, ולא היא.
בנימה אישית אוסיף שדווקא כמי שמסכים עם חלק ניכר מהפרשנות, הכותרת שלא הייתה של אברמוביץ' חרתה לי מאוד: הרי שופרותיו של ראש הממשלה מלינים במשך כל היום נגד ערוצי התעמולה/התבהלה/ההסתה/הנדוס התודעה. ובכן, דווקא הפרשן המדיני הבכיר ביותר של חברת החדשות שזוכה לרייטינג הגבוה ביותר, מפקיד בידיהם נשק שכזה. מיותר וטיפשי. אי אפשר לטעון ששני השרים הבכירים ביותר בישראל (שר הביטחון ושר ללא תיק שמוביל בכל הסקרים!) חושבים שראש הממשלה לא כשיר לתפקידו ואז לסגת משם לאזור הרכילות. פשוט אי אפשר.
לא תאמינו, אבל זו עוד הייתה הפדיחה הקטנה יותר של המהדורות הטרום-מרכזיות. הבה נעבור אל אולפן כאן 11 בראשות איילה חסון.
חסון היא בעיני מוצר אנטי טלוויזיוני בעליל: אם בימיה בערוץ הראשון לפני כ-25 שנים היא הייתה כתבת ופרשנית חדה, הרי שההגשה אינה עושה לה טוב. היא נגררת למונולוגים ארוכים, מהורהרים, דעתניים, מדגימה פאסיב-אגרסיב לתפארת ומבריחה את הצופים מהמסך. חבל, כי הפאנל שנאסף סביב היה דווקא מעניין - מתא"ל במיל' דדי שמחי, דרך הפרקליט במיל' אורי קורב ועד לניצב בדימוס אהרון אקסול.
אפילו הניסיון שעשתה חסון, להביא אל קדמת הבמה קולות אחרים מבין משפחות החטופים, כאלה שלא רק קוראים לעצור הכל ולהניח על שולחן המשא ומתן כל מה שחמאס ידרוש, אלא כאלה שלמרות המחיר האישי מתעדפים את מה שלדעתם הוא אינטרס של עם ישראל, הוא שונה ומעניין, בטח כשהאלטרנטיבה היא ערוץ 12 (הייתי מזכיר גם את ערוץ 13, אך אבוי: זה הפך לקבוצת תמיכה למיואשים מהמצב, כשרביב דרוקר מנחה אולפן נבון אך צפוי, שבו מככבים עופר שלח, אור הלר, מיקי רוזנטל ונגה ניר נאמן), שהפך להיות קצת "ערוץ רונן צור".
הבעיה היא שבהגשה שערורייתית, ממש כך, חסון מכשילה את העניין שלשמו כינסה אותנו באולפנה. תחילה היא מתחילה בהשתלחות במילים קשות במישהי "שאת שמה אני אפילו לא רוצה להגיד" שכתבה פוסט מכפיש על איריס חיים, אימו של יותם חיים, החטוף שנורה למוות על ידי כוחות צה"ל. לחסון יש פואנטה נכונה (משפחות החטופים אינן מקשה אחת), אבל היא מציגה את הדברים כמי שגילתה רק עתה שיש מי שמעז פנים כנגדן, אחרי שלרוב ההתקפות המכוערות עליהן מגיעות מהצד השני. קורב באולפן מעיר לה על כך, אבל חסון, כדרכה, לא רואה אף אחד ממטר.
אפילו אז אפשר היה לסלוח לה, אלמלא העלתה לעימות שני אבות של חטופים: אלון נמרודי, אביו של תמיר, מול צביקה מור, אבא של איתן. זה היה מחזה נוראי. אפשר להגיד שיש יותר מקול אחד בין משפחות החטופים מבלי לסכסך ולחרחר מריבה בשידור חי. חזקה על עיתונאית ותיקה כאיילה חסון שהיא יודעת את זה. יודעת אבל מגויסת למחנה שקידש את הפלגנות והסכסכנות.
האם גיא פלג יכול לבקר?
רציתי לכתוב כאן על עוד עניינים, כמו למשל על גיא פלג, שבמו פיו פוסל את עצמו לעדות בעניין תקרית הירי הטראגית בשג'אעייה - ומיד אחר כך מעיד (זכותך לבקר את הירי, אבל אם אתה עצמך סבור שכמי שמעולם לא החזיק נשק, כפי שהעדת בתחילת דבריך, אתה לא יכול לבקר - אז למה לבקר בכל זאת?!)
ובעיקר על סא"ל במיל' עזי, מפקד גדוד הסיור של חטיבה 5, שהקסים את קרן מרציאנו באופן שמעורר מחשבה, שאולי צריך להפקיע את זמן המסך בכל הערוצים בין חמש לשמונה לטובת ד"שים מהחזית, אבל אחרי המופע המביש באולפנה של חסון, נשאר מעט מאוד חשק לאייטם המרכזיים של שעות הערב המוקדמות.
תסכימו איתם או תתקוממו, אבל חסון ואברמוביץ' הם שני הצדדים של אותו מטבע. כזה שבא עם "החדשות" מהבית, צפוי, חד צדדי ובעיקר בלתי מהימן. וכשאלה שניים מהעיתונאים הוותיקים והבכירים בישראל, מתעוררת התהיה שמא העם הזה לא ראוי רק להנהגה אחרת, אלא גם לתקשורת אחרת - כי לפחות על פי אמש, גם אברמוביץ' וגם חסון אינם כשירים לתפקידם.