סביר להניח שאם התסריטאי והקומיקאי הבריטי לי קרן היה פותח קופה למופע בידור ב-6 באוקטובר, מעט מאוד כרטיסים היו נמכרים, אם בכלל. סביר עוד יותר להניח שבעיקר הייתם שואלים: "מי זה לי קרן?". גם מייקל רפפורט, שם קצת יותר מוכר, היה מתקשה למלא אולמות בישראל על בסיס קריירת המשחק שלו, כאשר פרצופו מוכר בעיקר לישראלי הממוצע כ"נו, זה שהיה החבר השוטר של פיבי ב'חברים' והיא עזבה אותו כי הוא ירה בציפור".
אם במקרה פספסתם, ב-74 הימים האחרונים אנחנו נמצאים במצב של "נורמלי חדש". אלה ימים בהם לי קרן ומייקל רפפורט יכולים לפתוח אירוע באולם צוקר בתל אביב - בלי יחסי ציבור, בלי הזמנות, בלי תקשורת ובלי הנחת סלב - ועושים סולד אאוט בתוך דקות, כשכל הרווחים הולכים לתרומה למטה משפחות החטופים. המדהים באמת הוא שגם רוכשי הכרטיסים לא באמת ידעו מה יהיה באירוע, שהוגדר כהקלטת פודקאסט לייב. השאיפה הזאת לטעימה מקצת נורמליות, לצד הערכת התודה האמיתית לאמנים בינלאומיים שעזבו את הכל והגיעו למזרח התיכון כדי לתמוך בישראל בזמן מלחמה, עשתה את שלה.
באולם הקטן שבמרתף היכל התרבות בתל אביב הצטופפו הרבה יותר מ-400 האנשים שהוא יכול להכיל. נראה שגם אם האירוע היה מועתק להיכל הספורט ביד אליהו הוא היה הופך לסולד אאוט, כשסקרנים רבים חיפשו כרטיסים מחוץ לאולם כאילו מדובר בקונצרט של טיילור סוויפט ולא בהקלטת פודקאסט של התסריטאי של "בוראט 2". למסתורין סביב האירוע נוספה שמועה שרצה במהלך היום ברשת לפיה ג'רי סיינפלד ודברה מסינג אמורים להשתתף באירוע. בסוף חיכתה לקוני הכרטיסים הפתעה אחרת בסוף המופע. על כך, בהמשך.
האירוע, תחת השם המפורש "אנחנו פאקינג אוהבים את ישראל", התחיל עם הקרנת פרצופו מעורר הבחילה של יחיא סינוואר על מסך ענק מעל הבמה, כשכוכבי האירוע קרן ורפפורט "מתחממים" על חשבונו בקללות עסיסיות. אלה לא היו קללות מתוחכמות מדי ("הוא נראה כאילו הוא לא חירבן שבועיים") אבל זה היה מספיק כדי לגרום לקהל הישראלי, שכל כך צמא לקצת נורמליות, להיקרע מצחוק. זה היה צחוק מזכך ומטהר, וזו הייתה דרך מופלאה להתחיל את הערב בלי להתעלם מהפיל החמאסי שבחדר.
הבמה סודרה בצורה של פאנל, כאשר בצד אחד של הבמה ישבו רפפורט וקרן, ומולם עוד ארבע כורסאות ריקות שנשמרו לאורחים הסודיים. בשלב בו עדיין היו אנשים בקהל ציפו שמתישהו נראה היום את סיינפלד ("סופר יהודי", כינה אותו רפפורט, "אם היה הר ראשמור של יהודים, הפרצוף שלו היה שם") שני המנחים החלו לעשות בינם לבין עצמם תחרות בכמה מילים הם מכירים בעברית. תחרות בה רפפורט, שיודע להגיד רק את המילה "סבבה", הובס בקלות על ידי קרן, שיודע להגיד כמעט את כל שמות החיות בעברית, לצד משפטים מוזרים כמו "זה חילזון עם שדיים גדולים" שגרמו לקהל להיקרע מצחוק.
סיינפלד ומסינג לא הגיעו בסוף, אבל האורחים המיוחדים שהצטרפו זכו לאהבה לא פחות גדולה מהקהל. העיתונאי והסופר הבריטי דאגלס מארי נכנס לבמה כמו כוכב רוק, כשהקהל פשוט קפץ על רגליו וקיבל אותו בתשואות. כך גם איש מערך ההסברה הישראלי אילון לוי (שהוצג בעברית על ידי לי קרן כששאל בעברית את הקהל: "אתם אוהבים גבות?") שהקהל יצא מגדרו כשהוא עלה לבמה. בהמשך לוי ערך משחק תפקידים עם רפפורט וקרן בו הוא שיחק את תפקיד המראיין הבריטי המעצבן, והם מילאו את תפקיד אנשי ההסברה של ישראל. ספוילר: הם עשו אחלה עבודה, אבל את מימיקת התדהמה של אילון לוי אף אחד בעולם לא יכול לחקות.
אמן האשליות ליאור סושרד הצטרף לבמה, ועשה חלק מהטריקים המפורסמים שלו, שבעיקר הצליחו להוציא את מייקל רפפורט מהכלים, דבר מצחיק כשלעצמו. אלא שהייתה זו דווקא האורחת האנונימית איילת שמואל, מנהלת מרכז החוסן הבינלאומי בשדרות, שגנבה את ההצגה. שמואל סיפרה על המאבק של תושבי העיר שדרות ב-7 באוקטובר, ועל הטראומה שספגה העיר. למרות הנושא הקשה שבפיה, שהזכיר לכולנו מה בעצם אנחנו עושים פה, היא הצליחה לשמור על האנרגיות החיוביות של הערב, ולמעשה הייתה משעשעת לא פחות מהאנשים על הבמה שזה המקצוע שלהם - גם כשדיברה על האסון הנורא שהתחולל בדרום.
מייקל רפפורט, השם הגדול ביותר על הבמה, הרגיש מעט מאופק, בטח יחסית לעצמו, ונראה ונשמע מעט חולה. רגע השיא מבחינתו על הבמה היה כשהוא נשאל אם הוא חווה הרבה שנאה ברשת, וסיפר שהרבה אנשים כותבים לו שמגיע לו שפיבי עזבה אותו בסדרה "חברים". רפפורט מספר שהעקיצה הזאת פוגעת בו, למרות שפיבי התחתנה בסוף עם פול ראד - היהודי, כמובן. זה קורע מצחוק, בעיקר מכיוון שקשה להבין אם הוא מתכוון לכך ברצינות או לא.
שאר הפאנליסטים הצליחו לעורר בקהל רגשות נפלאים של נורמליות, פטריוטיות ובעיקר תקווה. השיא הגיע בזמן המונולוגים הקצרים של דאגלס מארי, אינטלקטואל מרתק, שהפך במחוזותינו לכוכב על כנראה בגלל שאנחנו לא רגילים לשמוע אנשים במבטא הזה מדברים בצורה כל כך ברורה בעד ישראל. מארי לא רגיל לשבת בפאנלים כאלה בלי שום התנגדות משמאל, ולכן זכה לשפוך את כל תורתו השמרנית נגד הרפיסות של אנשי המערב בלי מפריע, כשהקהל בולע באהבה את כל מה שהוא אומר, כולל דברים שעד 7 באוקטובר היו אולי נחשבים לשנויים במחלוקת בתל אביב.
נראה שהמלחמה הנוכחית הפכה את מארי לאוהב ישראל אפילו יותר נלהב, כשהוא אומר בפירוש שהוא מקווה ש"המערב יהפוך ליותר ישראלי". הוא משווה בין ההערצה שהוא חווה כשהוא רואה בני 19 שמתנדבים בעוטף עזה, לבין בני גילם שהוא רואה במערב. מארי מסביר שישראל מגדלת כרגע "דור חדש של אנשים גדולים" בעוד בארה"ב גדל "דור של מטומטמים", וזו סכנה לאנושות שהמעצמה הגדולה בעולם תנוהל על ידם בעתיד.
המילה "נורמלי" השתנתה ב-7 באוקטובר. מה שנחשב בעינינו לנורמלי ב-6 באוקטובר, כבר לא נורמלי היום. וכך, ללכת לאירוע עם קומיקאים בינלאומיים הופך לחוויה לא-נורמלית במובן הטהור ביותר. איך אפשר בכלל לצחוק בימים כאלה? למי יש ראש להתלבש יפה ולצאת להיכל התרבות בתל אביב בשביל כמה צחוקים. לכן אולי זה היה כל כך מושלם כשהערב הסתיים כשהפאנליסטים ירדו מהבמה וביקשו מהקהל להישאר ישוב במקומו לעוד הפתעה אחרונה אחת. אף אחד בקהל לא ציפה שברגע הזה ייכנס לבמה בסערה כוכב הילדים מני ממטרה יחד עם רקדניות ויבצע את "הלהיט" שלו, בו משתמשים לכאורה בשב"כ כדי לענות חמאסניקים. למזלם של הנוכחים, הפעם האדון ממטרה לא ביצע את הלהיט "שיישרף לכם הכפר".
שום דבר כבר לא נורמלי, אבל ללילה אחד קצת צחקנו. ביציאה מהיכל התרבות הלכתי כ-500 מטרים מזרחה, והגעתי לכיכר החטופים וראיתי את הקיר הענק עם כל הפרצופים שעדיין נמצאים רחוק מהעין, אבל כל כך קרוב ללב. התמונות האלה, שיש מקום בעולם שאנשים מבקשים לקרוע, של 139 הישראלים שעדיין נמצאים בעזה, הן התזכורת לכך שזה לא נורמלי להיות נורמלי בימינו.