"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", כך התקבע בזיכרון הקולקטיבי הציטוט המשובש ממסכת סנהדרין במשנה - ועדיין לראות את זה קורה לנגד עינינו המשתאות באולפן החדשות, גורם לרגשות שנדמה שכבר קהו, להתעורר מחדש.
כן, החודשיים וחצי האחרונים היו לא קלים גם למי שהתמזל מזלו להישאר מחוץ למעגל הראשון של השכול. מה כבר אפשר לומר נוכח טקסטים כמעט זהים, כתבות מצולמות מההלוויות שבהן מתחלפים רק הפנים והשמות? לרוב אנחנו צופים, מחניקים איזו אנחה, אולי מוחים גם דמעה בסתר כשאיזו אלמנה, אם שכולה או יתום נוגעים במיוחד לליבנו - וממשיכים לעסוק בשלנו, שהרי החיים, כמאמר הקלישאה, חזקים מכל.
והנה מגיעה איריס חיים לאולפן חדשות 12, מתיישבת לצד דני קושמרו וקרן מרציאנו - ובמשך ארבע דקות שמופרעות אך בקושי בידי המראיינים, מנפקת מונולוג שמטלטל אפילו את הנפש שכבר קהתה מרוב בשורות איוב.
למה פתחתי בציטוט המשובש מהמשנה? כי באותו ערב שבת שבו נודע דבר הריגת שלושת החטופים על ידי כוח צה"ל, חשבתי מיד (כמו רבים אחרים, אני מניח) על כך שאפשר בהחלט שהאירוע הטראגי הזה גבה לא רק את חיי החטופים, אלא גם את אלה של היורה או היורים. איך יכול אדם לחיות עם עצמו - ואפילו כולם זיכוהו מחמת ערפל הקרב - בידיעה שקטל את אלה שאותם נשלח להציל?
אני מודה שבראש כבר הלכו המחשבות צעד אחד קדימה: ישראל היא הרי מדינה קטנה וצפופה שבה כולם מכירים את כולם. במקודם או במאוחר היה מישהו מצביע עליו או עליהם ברחוב ולוחש משהו בסגנון: "רואה את זה? הוא היה אחד מאלה שירו בחטופים". איך אפשר להסיר מעליך עול שכזה?
והנה באה איריס חיים, אימו של יותם ולא רק סולחת למי שירו בבנה, אלא אף מחבקת אותם ומחדדת באוזניהם שאין בליבה עליהם. זה לא "עוד" מעשה אצילי כמו שכבר נחשפנו אליו פעמים רבות כל כך לאחרונה, גם אם בנסיבות שאין עגומות מהן, זה מעשה שהוא כמעט בלתי נתפס.
קשה לזכור מתי בפעם האחרונה עוררה שיחה קצרה באולפן חדשות מחשבות כה רבות. מהרהורים פילוסופיים אודות הדרך שבה אנשים מאמינים (לאו דווקא דתיים) מתמודדים עם בשורות מרות ועד ללקחים מעשיים יותר שנוגעים לדרך שבה מצווה אדם לנהוג כלפי חברו, בעיקר בימים האלה.
קולה של משפחת חיים, בין משפחות החטופים, היה אלטרנטיבי למן הרגע הראשון - והצליח להישאר כזה גם כשעברה, למרבה הצער, למחנה הגדל של משפחת השכול.
נדמה שגם המראיינים באולפן, שניהם אנשי חדשות שכבר ראיינו מנהיגים ושידרו רגעים קשים, נאלמו דום נוכח העוצמה השקטה שניכרת כמעט בכל מילה של חיים. גם משהם מתעשתים, הם מבינים שזו לא העת להפר את שטף הדיבור ביותר מדי שאלות ומניחים לחיים לספר. לספר לא רק על הבן שאיבדה, אלא בעיקר על המפגש עם מי שהוחזקו - עד לאותו הרגע, כאחראים למותו.
היא לא רק מחבקת אותם וסולחת להם, שאת זה עוד ניתן היה להבין בקלות. היא מבהירה להם שאין על מה לסלוח כי מבחינתה הם לא אשמים. מבחינתה בנה מת לא כחטוף אלא כבן חורין, כמי שהצליח להימלט משביו.
זה מטורף, לא רק בגלל מה שאפשר להניח שמילים כאלה עושות לחיילים עצמם, אלא בגלל שמדובר בהצלת חיים ממש. כמו משפחה שתרמה את איברי יקיריה כדי להציל אחרים, כאן נחשפנו לתרומת נפש בשידור חי: איריס חיים מוסרת את נפשו של בנה כדי שנפשות הלוחמים תוכלנה להחלים. המילים "אצילות נפש", שכה הורגלנו בהן בדין בשבועות האחרונים, קטנות על המעמד.
במלחמה שבה שיאים של זעזוע והתרגשות, של שיברון לב והתרחבותו נמהלים אלה באלה עם כל מהדורת חדשות, הצליח הרגע הזה להתעלות על כל מה שראינו עד כה: ברגע הקשה בחייה בחרה חיים בחיים, מותירה אומה שלמה שחשבה כבר שראתה הכל, פעורת פה.