שבועיים לפני טבח 7 באוקטובר הוזמן השחקן דביר בנדק להקרנה חגיגית של הסרט "גולדה", שבו הוא מככב, בפני ראש אמ"ן האלוף אהרון חליווה ובכירי המודיעין הישראלי. "לפני ההקרנה הזמינו אותי לדבר בפני בכירי אמ"ן על הכנת הסרט ועל העבודה עליו", משחזר בנדק בשיחה בפודקאסט 'ועדת תרבות'. "אני גילמתי בסרט את ראש אמ"ן בזמן מלחמת יום כיפור, אלי זעירא, ובדברים שלי מול הבכירים אמרתי להם שמה שמשמח זה שהיום אנחנו במקום אחר ושמזלנו שמחדל כזה לא יכול לקרות שוב".
שבועיים לאחר מכן קרה המחדל הנורא של 7 באוקטובר והפך את עיתוי הדברים של בנדק באותו אירוע לבלתי נתפס. "מה שברור לי הוא שהאנשים שאחראים למחדל הזה לא יכולים להיות שם יותר".
כבר עכשיו או שצריך לחכות לסוף המלחמה?
"ברור שעכשיו. ב-8 באוקטובר הם היו צריכים ללכת הביתה. זו המשמעות של אחריות. הם היו צריכים לומר 'קרה משהו לא טוב ואני צריך לחשוב על מה שעשיתי. הכשרתי סגן מצוין והוא ימשיך אותי, כי גם ככה הוא היה מחליף אותי עוד חצי שנה'. אף אחד לא מבקש שיעשו חרקירי, מבקשים רק שיזוזו, שימשיכו לקבל פנסיה, ושלא יפריעו לנו. זה לא רק בצבא כמובן, זה גם בפוליטיקה".
צפו למעלה בריאיון המלא עם דביר בנדק
אפשר להאזין כאן לפודקאסט המלא בספוטיפי
האזינו כאן לריאיון עם דביר בנדק (או צפו למעלה בריאיון המלא):
הנה עיקרי הדברים של דביר בנדק בפודקאסט "ועדת תרבות":
על ההצגה "איש הגשם" בתיאטרון הקאמרי שבה הוא מגלם את ריימונד שנמצא על הרצף האוטיסטי:
"יש קושי גדול בלהיכנס לנעליים גדולות כמו של דסטין הופמן, שגילם את ריימונד בסרט מלפני 32 שנה. החלטתי לא לצפות שוב בסרט אלא לעשות עבודה בעצמי ולתת פרשנות משלי לדמות. לקח לי זמן להבין לא לעשות חיקוי של מישהו. לקח לי זמן להבין שאני צריך לחפש את האוטיסט שבתוכי. עקבתי בעיקר אחרי הבן של השחקנית עידית טפרסון, ביליתי איתו זמן ויצרתי דמות שעל הרצף. פעם אחת עידית גם הגיעה להצגה. אמרתי לעצמי 'אוי ואבוי, יש פה הרבה מאוד אלמנטים שלקחתי מהבן שלה', ולמרבה המזל היא התרגשה מאד והייתה אסירת תודה על ייצוג לא שיפוטי.
"זו ההצגה הכי מהנה שעשיתי בחיים שלי כי גרף השינוי הוא אינסופי. למדתי מהתפקיד הזה המון. אני הרי לא מסתכל בעיניים ודרך זה למדתי המון דברים אחרים. להצגה, אגב, מגיעים אוטיסטים בתפקוד גבוה והם שמחים לראות ייצוג מכבד ולא מתנשא".
על היחס לביקורת שקיבל במהלך השנים:
"כשהן ענייניות, אפשר ללמוד מביקורות. אבל יש כל כך מעט ביקורות ענייניות. כמעט תמו המבקרים הענייניים. ביקורות כיום לא מייצרות את ההמשכיות שהייתה פעם. אנשים לא באים לצפות בהצגות בגלל ביקורת טובה או רעה, הם באים אם יש להם מנוי או אין להם. היום כולם כותבים את דעתם על סרט שהם ראו ברשתות החברתיות אז אי אפשר לדעת על מי לסמוך".
קיבלת פעם ביקורת שפגעה בך מאוד?
"וואו, בטח. ביקורת התיאטרון הראשונה שמיכאל הנדלזלץ כתב עליי הייתה נוראית. הוא כתב 'תופעה חולה ומבחילה'. אשתי עירית אמרה לי 'תירגע, הוא מדבר על הדמות, לא עליך, אל תיעלב'. אבל אני נעלבתי. אמרתי לה 'לא, אנשים קוראים את זה וחושבים שזה אני. אני לא אוכל לצאת מהבית'".
הייתה ביקורת טלוויזיה שהעליבה אותך?
"ביקורות טלוויזיה בדרך כלל טובות. סברי מרנן חטפה ביקורות נוראיות על השטחיות".
הפער הזה בין אהבת הקהל לביקורת הקוטלת לא ביאס אותך?
"מהתתחלה היה פער גדול בין הרחוב לבין המבקרים. זה היה פעם הרבה יותר משמעותי. אבל אני טיפוס שלא לוקח ללב ביקורות".
על מתקפת 7 באוקטובר:
"זה תפס אותי על מטוס בדיוק במסלול ההמראה בדרך ללונדון. ראיתי שיש התרעות על ירי רקטות לעבר המרכז ואמרתי לעצמי 'זה לא טוב'. חשבתי שלא נמריא, אבל בסופו של דבר המראנו ונחתתי אחרי כמה שעות בלונדון וגיליתי שיש כבר מלחמה. אחרי שחזרתי התחלתי להתנדב ולהופיע מול חיילים ומפונים.
"צריך חיזוקים למצב הבלתי אפשרי הזה. אי אפשר לסדר בגוף את כל הסבל הזה, אי אפשר להכיל את כל הכאב הבלתי נתפס הזה. אתה שואל את עצמך כל הזמן 'מתי זה יגיע אליי?'. זה קזינו של טרגדיות. שאלתי את עצמי כמה פעמים בתקופה האחרונה מה אני עושה פה בישראל עם הבנות שלי. אולי לקחת את הבנות שלי מכאן ולא לסכן אותן? מה אנחנו עושים פה?".
אתה שחקן ישראלי שמשחק בעברית. באמת חשבת לעזוב את המדינה?
"כן. דירוג הערכים מקבל משמעות: איפה ערך החיים? אנשים נלחמים בשבילך כדי שאוכל לקום בבוקר ולשחק אז אני מוכרח לשים אותו כערך עליון. אני גם שואל את עצמי מה יקרה עם הסולידריות בסוף המלחמה. האם הסולידריות היא רק סביב מלחמה? צריך לומר שאנחנו במצוקה גדולה מאוד, אנחנו בתוך טראומה ומרגישים את זה ברחוב".
יוצא לך לחשוב בימים אלו על אופרת הרוק "מלחמה" שבה כיכבת בעבר, ושנכתבה על המחיר הכבד של מלחמה ועל הלם קרב?
"בטח. אתה שואל את עצמך 'כמה אנשים עוד יצטרפו למעגל הזה?'. כמה אלפי חיילים מצטרפים למעגל הזה של לא לישון בלילה, של דיכאון. כמה קורבנות אנחנו מקריבים לטובת הפרויקט הזה. הפרויקט הזה בשנת 2024 מקבל אופי אחר משנת 1948. השאלה מה זה 'אין לנו ארץ אחרת' עולה יותר ויותר. היא לא עלתה בי כשהייתי חייל או מילואימניק. היום היא עולה בי. מה זה 'אין לנו ארץ אחרת' הזו? וכל הזמן אני זוכר שאנשים נהרגים בשניות אלו. השאלה איזה סוג של תובנה זה יוליד ביום שאחרי המלחמה. האם התובנה תהיה 'עלינו לחיות על חרבנו ולהיות יותר קיצוניים ולדבר בשפה של השכונה הזו'? זה מאוד מלחיץ אותי כי זה קיצוני. יהיה לי קשה לחיות בתוך זה".
זה גם לא מעניק רסיס של תקווה.
"בדיוק. אין סיכוי שהיום בשנת 2024 אי אפשר למצוא פתרון למצב. הרי הכל כסף ואינטרסים, אז שימצאו את הקומבינה הנכונה שתוביל לפתרון. כמובן שצריך למגר טרור אבל אחרי שמיגרנו טרור ומצאנו עם מי לדבר - מוכרחים למצוא פתרון. וואו, זה ממש כואב לך בגוף לדעת שאין פתרון. לא יכול להיות שאי אפשר למצוא פתרון. חסרים מנהיגים אמיצים כי מי שהולכים לפוליטיקה זה אנשים בינוניים, לא מבריקים".
אתה לא חושב ש-7 באוקטובר יביא להצמחת חברה טובה יותר?
"אספר לך סיפור נורא. התראיינתי לקשת 12 ולפניי התראיין האלוף במיל' יאיר גולן. בסוף הריאיון יצאה המפיקה ושאלה את נהגי המוניות שישבו מחוץ לאולפן 'מי יכול לקחת את יאיר גולן הביתה?'. היה שקט. אמרתי לעצמי 'זה באמת יכול להיות מה שאני חושב?'. המפיקה שאלה שוב 'מי לוקח את יאיר גולן הביתה?'. אז אחד הנהגים אמר 'אני לא לוקח שקרנים'. אמרתי לו 'לא שמעת מה הוא עשה ב-7 באוקטובר?'. הוא אמר לי 'עזוב, הוא עוכר ישראל'. אני חושב שיהיה קשה לבלבל את מי שמקובע בדעתו עם עובדות. אני חושב שהסולידריות תסתיים יום אחרי המלחמה אלא אם כן היה עכשיו איזה מנהיג שהיה בונה נראטיב שמשרת את הסולידריות לאחרי המלחמה, שלא רק סביב מוות אלא סביב חיים, אבל אתה רואה מנהיג כזה? אגב, צריך מנהיגה עכשיו, לא מנהיג".
על איך צריכה להיראות התרבות ביום שאחרי 7 באוקטובר:
"הלוואי שהתרבות תהיה אמיצה. שמעתי שבתאגיד אין כסף לדרמות כי הכול נבלע בחדשות. אני תמיד אמרתי שהתיאטרון בהרבה מקרים חוטא לתפקידו. הוא חנפני, הוא בידור. בידור זה סבבה אבל התיאטרון לא נולד בשביל לבדר אלא בשביל לשקף את המציאות, בשביל ללמד. אפשר לעשות דברים רלוונטים, יש פה יופי של כותבים. התיאטרון חשוב לי מאוד והקהל הלא מתחדש בתיאטרון מדאיג אותי מאוד. הצעירים פחות באים כי זה שייך לסבא והתיאטרון אשם, לא הם. התיאטרון צריך להגיע לברים, לא להיכלי התרבות. שם צריך להופיע עכשיו. התרבות צריכה להיות שיקוף אכזרי. גם סאטירה. עם כל הכבוד לחבריי השחקנים שעוסקים בסאטירה לכאורה, כי זה בידור ולא סאטירה".
אתה מדבר על ארץ נהדרת?
"גם. ותוכניות נוספות שדומות לה. זה בידור, שזה סבבה. זה רחוק מלהיות סאטירה. סאטירה זה לגרום לך ולי לנוע לא טוב בכיסא. לומר 'זה באמת הרגע נאמר בשידור?! זה לא היה ראש מחשבה שלי?! זה צריך לכאוב. אני רוצה לראות סאטירה, מגיעה לנו סאטירה. מגיע לנו לראות את המחשבות הנוראיות שלנו כי הן לא סתם שם. סאטירה צריכה לכאוב, צריכה להזיז".
איך זה לראות את עצמך כאדם שמן על המסך מדברים שצילמת בעבר?
"הבת הקטנה שלי לא הכירה אותי שמן. לא אהבתי את עצמי כשמן. כשאני רואה את עצמי מפעם אני שואל 'איך נתתי לעצמי לחיות ככה?!'. היום אני איש יותר שמח למרות שאמרו שאאבד את שמחת החיים כי נתתי לעצמי צ'אנס לחיות יותר זמן וזה הערך הכי מקודש בעיניי".
אתה הפרזנטור של בנק מזרחי טפחות. זה גורם לך לחשוש מלדבר על פוליטיקה?
"תפיסות שונות זה חשוב ומפרה. מטבע ההתחייבות שלי לבנק, לא תשמע אותי תוקף מגזרים ספציפיים. אני גם לא חושב שזה אמיתי".
אתה גם לא תגיד 'למחוק את עזה'.
"גם לא הייתי אומר את זה בלי קשר. זה לא אחראי בעיניי. מי ימחוק? איך מוחקים? ומה יקרה אחרי? הרי לא יהיו לפה טיסות ולא יהיה מסחר. אני יודע להיות אחראי בהקשר הזה ואי אפשר להימנע מהכול. פרשתי מ'גב האומה' כי סאטירה מהסוג הזה הכעיסה אנשים. הבנק התחיל לקבל מכתבי תלונה 'למה הוא צוחק על רוסים?'. אז החלטתי להימנע מזה ולא להשתתף עוד בתוכנית".