בתיאטרון חבוי קסם שלא דומה לשום קסם אחר. נכון שהקסם הזה לפעמים משתבש ולא תמיד עובד (או במקרה של התיאטרון הישראלי, יותר מדי פעמים לא עובד), אבל כשהוא עובד, הוא כמו כישוף ששואב אותנו פנימה ומנתק אותנו מהעולם החיצון. משהו במפגש הבלתי אמצעי הזה עם ההתרחשות הבימתית מתפקד כמו תרופה טבעית מאלחשת שמשכיחה את כל הצרות והטרדות ומוציאה אותנו מעצמנו. כן, לתיאטרון יש יכולות ריפוי. הוא מחבר אותנו ל"כאן ועכשיו" של אחרים ומניח את הלב שלנו על הבמה לצידם, מדמם.
כמה חשוב שהתיאטרון חזר לחיינו לאחר חודשים ארוכים שהושבת. דווקא בימים בהם אנו מונים את מתינו על בסיס יומי ועדיין מתקשים להתעורר מהסיוט של 7 באוקטובר, ודווקא בגלל שהלב שלנו שבוי בעזה עם כל חטופה וחטוף, התיאטרון הכרחי כעת לנשמה המצולקת שלנו יותר מתמיד. אם זה מחזמר מבדר או דרמה קורעת לב, זה לא משנה, העיקר שהקסם יעבוד ויזכך את נפשנו. החלק השני של "מלאכים באמריקה" מעניק לנשמה עיסוי רקמות עמוק וארוך, בדיוק כזה שהיינו זקוקים לו כעת.
המחזה "מלאכים באמריקה" של טוני קושנר, או בשמו המלא "מלאכים באמריקה: פנטזיה הומוסקסואלית על נושאים לאומיים", הוא יצירת מופת מזן נדיר ובאופן אישי המחזה האהוב עליי ביותר בכל הזמנים. קלאסיקה מודרנית שניתן להשוותה למשובחות ביצירותיו של מוצארט או בטהובן מבחינת הערך האמנותי האדיר שלה. לא לשווא זכה בפרס פוליצר ואף נבחר לאחד מעשרת המחזות הטובים של המאה ה-20. העלילה אמנם מתרחשת בניו יורק הפרועה והסואנת של סוף האייטיז, בתקופה שפרצה מהר הגעש הזה מחלת האיידס, אך זוהי יצירה על-זמנית, נבואית, ולישראל של ימינו המתאוששת מהתופת, היא רלוונטית במיוחד.
המחזה מתייחס למוות ביראת כבוד, הוא נוכח שם כל הזמן, ממוסגר על ידי דיונים אונטולוגיים, אך לפני הכל, הטקסט מקדש את החיים. "מלאכים באמריקה" מתמקד בחיים עצמם והתמדתם המתריסה, המתקדמת דרך מגפות ורדיפות, גופים כושלים ולבבות שבורים, ועדיין נאחז באופטימיות כי "שום דבר לא אבוד לנצח". התכנים מלאי העומק, גם ברמה הרגשית וגם הפילוסופית, לצד התובנות המבריקות על דת ואמונה שמוגשות בספירלות מסחררות של מילים בתרגומו הנפלא של אלי ביז'אווי, הופכים אותו לפנינה בוהקת שנוגעת בנשגב, באלוהי.
כיאה ליצירה מפוארת בסדר גודל כזה, מדובר בחוויה שאורכת כשש שעות ולכן חולקה במקור לשתי הצגות. בחלק הראשון של המחזה, "המילניום מתקרב", שעלה בתיאטרון הקאמרי בתחילת 2023, התמוגגתי מכל רגע. כבר אז, הכל - מהקאסט והתזמורת ועד אחרון הפנסים - היה מושלם, לא פחות. שלוש שעות של עונג עילאי שחלפו בלי ששמתי לב מרוב שהייתי מרותק ומרוגש. אמש, מן הסתם הגעתי עם ציפיות גבוהות מאוד לחלק השני, "בנייה מחדש", ואם לרגע חששתי שלא יצליחו להסעיר ולרגש אותי כמו בפעם הקודמת, הם אפילו התעלו על עצמם.
בראש ובראשונה, מן הראוי להלל, לשבח, לפאר, לקלס ולעוף על אנסמבל השחקנים יוצא הדופן של "מלאכים באמריקה". לעיתים רחוקות נתקלים בקאסט כה עוצמתי, מרשים ומאוזן, ולמרות שהם צוות לא קטן, תשעה במספר, כל אחת ואחד מהשחקנים מצוין בלי יוצא מן הכלל. ומעל כולם, מרחפת מיה לנדסמן אחת, על שלל תפקידיה בהצגה ובעיקר כמלאכית הכי מפתיעה ועם זאת הכי מדויקת שאפשר לבקש.
נדב נייטס מדהים כתמיד, מפגין וירטואוזיות מחשמלת בתור ג'ו הרפובליקני המורמוני, שבמקרה הוא גם הומו. נייטס מביע רוך ורגישות לצד חספוס וזעם אצור במקביל, וגורם לקהל להתאהב בו ולשנוא אותו בו זמנית. אביגיל הררי שברה לי את הלב שוב בתור הארפר, אשתו הנבגדת של ג'ו שמגזימה עם כדורי ההרגעה לאחר שננטשה כדי לברוח מכל תחושה. עירית קפלן כובשת כהרגלה בתפקיד חנה, אמו של ג'ו, ומבטאת באופן נוגע ללב במיוחד את הדילמה של כל אמא שמרנית להחריד שבכל זאת אוהבת את בנה. אלעד אטרקצ'י מרגש עד דמעות בתפקיד פריור, חולה האיידס המיוסר וההוזה, אך גם משעשע מאוד במחוצנותו שלא גולשת למחוזות הקריקטורה. שהם שיינר מייצר את כל האנטגוניזם שהוא אמור לייצר בתור לואיס, בן הזוג שנוטש את פריור לאחר שהוא מגלה שחלה. מתן און ימי הוא פצצת כריזמה שמתפוצצת בתור בליז, חברו הטוב של פריור. יואב לוי פנטסטי בתפקיד רוי כהן, עורך הדין הרפובליקני הכי מושחת בימים ההם, שבמקרה היה גם הומו בארון. דודו ניב נפלא בתפקיד אתל רוזנברג, הנמסיס של רוי, ומקריא עליו את אחד מקריאות הקדיש המצמררות ביותר ששמעתי מעודי.
טביעת האצבע של הבמאי המחונן והמנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, גלעד קמחי, מורגשת בכל נים ונים של ההפקה. תמונות מהפנטות כמו תיאטרון הבובות המורמוני, או סצנת המסיבה שהופכת ללוויה וממחישה היטב את ההוויה ההומוסקסואלית באותן שנים, הותירו אותי פעור פה. כנראה שזו ההצגה הטובה ביותר של קמחי עד כה, שרשמית מושיבה אותו בשורה הראשונה של במאי ארצנו, במקום ממש טוב באמצע.
אולי זה משהו בחלל האינטימי של אולם הקאמרי 3, בשילוב עם פלאי התאורה של אבי יונה בואנו (במבי) שעטפה את האולם מכל עבר, מכדור המראות הירחי ועד הרמזורים, שגרמו לכולנו להרגיש בתוך העולם התיאטרלי המרהיב שנברא שם. מבחינת הפקה, החלק השני אולי מוצג באולם קטן יותר אך הוא ספקטקל מושקע לא פחות מהחלק הראשון המוצג באולם הקאמרי 1 הגדול. פתרונות התפאורה הנבונים של ערן עצמון הפכו את החלל לקרקס אמיתי, שזירות ההתרחשות בו לא מפסיקות להפתיע. גם מעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי נצצה שוב, בעיקר בבחירות המתוחכמות לבגדי המלאכית, לכנפי המלאכים ולתלבושת המזרקה. המוזיקה המופלאה של אמיר לקנר בביצוע תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים, היא חלק מהותי מהסיבה ששני החלקים של ההצגה פנומנליים כל כך.
"מלאכים באמריקה" זו ממש לא עוד הצגה אלא אירוע תיאטרוני מיוחד במינו, שכל מי שמגדיר עצמו חובב תיאטרון מוכרח לחזות בו. אמנם זו מנת גורמה אמיתית, אך לא רק אניני טעם אינטלקטואליים ירטטו ממנה, כל אדם שדם זורם בעורקיו לא יוכל להישאר אדיש לרכבת ההרים הרגשית המטלטלת שהצפייה בהצגה מעבירה. מהסוג הטוב, המעצים. החלק השני של "מלאכים באמריקה" הוא שיר הלל לחורבן ולבנייה מחדש. בדיוק כזה המנון אנחנו צריכים. "העבודה הגדולה החלה".