ב-13 באוקטובר 1972, יצאה קבוצת רוגבי מאורוגואי למשחק בצ'ילה. למשלחת הצטרפו כמה מבני משפחותיהם וחבריהם של השחקנים. לחלקם זו היתה הנסיעה הראשונה מחוץ למדינה, והם היו נרגשים עד מאוד, אך החלום הפך לסיוט. המטוס היה גרוטאה, תנאי מזג האוויר היו קשים, וטייס המשנה שהטיס את הכלי התעופה כחלק מן ההתלמדות שלו עשה טעות בניווט, שהסתיימה בהתרסקות.
מתוך כארבעים נוסעים, כשליש מתו מיידית. כשני שליש נשארו בחיים, אך הם מצאו עצמם בלב הרי האנדים המושלגים - מקום שבו הסיכויים להישאר בחיים פחות מקלושים. ב-36 אסונות אוויריים שהתרחשו במקום קודם לכן לא היו ניצולים, כך שהרשויות הפסיקו במהרה את החיפושים, והותירו את השורדים לגורלם. הם החליטו לכנות את עצמם "אחוות השלג", כיוון שכל מה שנותר להם היה האחווה ביניהם, והשלג.
מי שהצליחו לשרוד את הטיסה נאלצו להתמודד עם זוועות גדולות לא פחות - הפציעות שספגו בזמן ההתרסקות, קור אימים, סופות שלגים וכמובן גם רעב. לא היתה להם אספקה וכיוון שהיו תקועים בהרים, גם לא היתה להם דרך למצוא אוכל. בשלב מסוים, הם קיבלו החלטה: הדרך היחידה להישאר בחיים תהיה לאכול את הגופות של חבריהם המתים.
זהו ללא ספק אחד מסיפורי ההישרדות ההירואים ויוצאי הדופן של מאה השנים האחרונות, אם לא יותר מזה. לכן, לא פלא שהוא כבר היה בסיס לשלל ספרים, מסמכים תיעודיים וגם סרטים עלילתיים. המוכר מבין כל אלה הוא "לחיות" ההוליוודי שיצא ב-1993. עכשיו, מגיע סרט נוסף - "אחוות השלג", שעולה בנטפליקס בארץ וברחבי העולם.
"אחוות השלג" היה סרט הנעילה של פסטיבל ונציה האחרון, ונכלל ברשימה המקוצרת של המועמדים בקטגוריית הסרט הבינלאומי. הוא נחשב פייבוריט להשתחל לחמישיית המועמדים הסופית, אם כי לא לזכות בפרס. בניגוד ל"לחיות" ההוליוודי, הפעם הדיאלוגים הם בספרדית. בניגוד לגרסה דוברת האנגלית, בה שיחקו כוכבים כמו אית'ן הוק, במקרה זה כל השחקנים דרום-אמריקאים, ורובם צעירים אלמוניים וחסרי ניסיון משמעותי מול המצלמה - לשם המחשה, רק לאחד מכוכבי הסרט יש כבר ערך בוויקיפדיה.
כמו כן, זה הסרט הכי מושקע ונאמן למציאות מבין העיבודים הקודמים: הוא נעשה בשיתוף פעולה עם הניצולים ועם המשפחות של הנספים ומתבסס על הידע שלהם, וחלקים ממנו צולמו בהרי האנדים עצמם. נוסף לכך, זה גם הסרט הראשון שמנסה להציג את הסיפור האישי של כל אחד מחברי אחוות השלג, כולל אלה שנשארו בחיים אחרי ההתרסקות אך לא החזיקו מעמד לאחר מכן.
את הסרט ביים הספרדי חואן אנטוניו ביונה, שפרץ עם "היתומים", שבר קופות עם "פרק היורה: נפילת הממלכה" וכבר יצר סרט אסונות עטור שבחים - "הבלתי אפשרי" על הצונאמי באוקיינוס ההודי ב-2004. בכל העבודות הללו, ניכר כי הבמאי ניחן בהבנה קולנועית, במיומנות יוצאת מן הכלל ובשליטה טכנית מרשימה, וזה ברור גם ב"אחוות השלג". הסרט נמשך כשעתיים ועשרים, אלא מה, אבל הוא סוחף, מרתק ומרשים, ויש בו כמה רגעים בלתי נשכחים.
האמת, זה די מובן מאליו. הרי אם לוקחים את אחד הסיפורים המדהימים בכל הזמנים, מפקידים אותו בידיים של קולנוען מוכשר ומתייחסים אליו בכזו מחויבות ומסירות, די ברור שהתוצאה תהיה סרט חזק, מה כבר יש להוסיף?
ובכל זאת, נציין לטובה כמה אספקטים ב"אחוות השלג": הקריינות של אחת הדמויות, שמהרהרת על האירועים בדיעבד, ומוסיפה לסרט נופך פילוסופי ומלנכולי; התצוגות של השחקנים הצעירים, שלמרות חוסר ניסיונם עושים עבודה מצוינ; השימוש המרהיב והמצמרר בנופים המושלגים; העיסוק בקניבליזם, שמצליח לשמור על טעם טוב (סליחה על משחק המילים) ולא נופל לסנסציוניות; וגם התיאור של אסון התעופה. ראינו כבר הרבה התרסקויות מטוסים בקולנוע, אבל זו אחת הסצינות המטלטלות שהיו לאחרונה, רק אל תעשו את הטעות שלי - אל תצפו ב"אחוות השלג" לפני טיסה.
יש גם חסרונות בסרט. הניסיון להקיף את כל הדמויות ניצב בגדר "תפסת מרובה - לא תפסת". יש כל כך הרבה גיבורים ב"אחוות השלג", שלפעמים קשה להבדיל ביניהם. חבל גם שביונה מדלג מהר מדי על אחד האספקטים המעניינים בסיפור, אם לא המעניין שבהם - הדילמות המוסריות, הפילוסופיות והתיאולוגיות סביב קניבליזם בסיטואציה כזו. לא בטוח גם שהדרמה הזו חייבת להיות כל כך ארוכה, ונראה שהאורך שלה הוא צו האופנה יותר מאשר צורך אמיתי.
ובכל זאת, "אחוות השלג" הוא סרט ראוי עד מאוד, ורלוונטי אלינו. לכאורה, סיפור כל כך מזעזע הוא הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו, מה עוד שמציגים אותו כאן בצורה מפורטת וגרפית.
עם זאת, בסופו של דבר "אחוות השלג" מתגלה כסרט אופטימי. הוא מתמקד באחווה בין השורדים, שחלקם הכירו זה את זה היטב ובמשך שנים ארוכות, ועושה זאת בדרך שמתגלה כשיר הלל לחברות, לסולידריות, להקרבה ולתושייה.
זה סיפור מעורר השראה על אנשים שחוו זוועות איומות, אבל בכוחות משותפים מצאו את הכוחות הנפשיים והפיזיים להמשיך לחיות. לאור כל זה, ואפילו שאצלנו לא יורד שלג, קשה לחשוב כרגע על סרט הולם יותר לקהל הישראלי מאשר "אחוות השלג".