נילי מרגלית אומרת שניר עוז זה המקום הכי יפה בעולם. קשה שלא להשתכנע. היא לא אומרת את זה מגעגועים או מסנטימנטליות. היא מאמינה בזה. היא חוזרת על המילים האלה - "ניר עוז זה המקום הכי יפה בעולם" - שלוש פעמים. בפעם השלישית היא מוסיפה את המילה "היה". כמו ילדה שלפתע נזכרת שהיא כבר לא מאמינה בסנטה קלאוס.
ניר עוז הוא כבר לא המקום הכי יפה בעולם, לא בגלל שהשקיעה בקיבוץ פחות יפה בינואר 2024, ולא בגלל שהשדות שם פחות ירוקים היום. זה גם לא בגלל הבתים השרופים, שניתן לבנות מחדש. ניר עוז הוא כבר לא המקום הכי יפה בעולם כי מה שהפך אותו למקום הכי יפה בעולם מעולם לא היה המשק או הנוי - אלא חברי הקיבוץ והקהילה שהם בנו סביבם.
ניר עוז היה המקום הכי יפה בעולם בגלל האנשים שהקימו אותו ובגלל האנשים שקיימו אותו. ניר עוז היה המקום הכי יפה בעולם בגלל אנשים כמו נילי מרגלית. האנשים הכי יפים בעולם. אלה שהיו אנשים שהסיתו נגדם, הפיצו עליהם שקרים ובנו סביבם תיאוריות מפלגות וגזעניות. היום קשה שלא לראות את הקיבוצניקים החזקים האלה מדברים ולקנא בחוסן הנפשי והקהילתי שלהם. זה שהפך את הבית שלהם למקום הכי יפה בעולם. לא רק בזמן עבר. הוא עוד יחזור להיות כזה, ולא משנה בכלל איפה הוא יהיה. קיבוץ הוא לא שטח גאוגרפי. זו קהילה. זה רעיון.
חלק מהאנשים היפים יקיימו את הרעיון הזה בבתים זמניים בקרית גת, בזמן שאחרים נמצאים עדיין במנהרות בעזה. המקום הכי יפה בעולם עדיין נמצא על המפה. יש לו שער כניסה ושלט שנושא את שמו בכניסה, אבל הוא לא באמת קיים. יופי לא יכול ללכת יד ביד עם טראומה. אי אפשר ליהנות מהיופי המרהיב של השקיעה, כשמסתכלים לכיוון חאן יונס, ונזכרים מי עדיין נמצא שם בחשיכה.
ראינו כבר מספר ריאיונות עם פדויי שבי שחזרו מעזה. הכתבה של בן שני ותומר ממיה ב"עובדה" על התקופה של נילי מרגלית בשבי חמאס הייתה כנראה האינפורמטיבית ביותר עד כה. נילי לא ניסתה לשפוט את האזרחים שמכרו אותה לחמאסניקים, לא חוותה את דעתה על המבצע הצבאי או ביקשה לתת פרשנות על היום שאחרי: היא פשוט מסרה את העדות שלה על הדברים שהיא עברה. ההתעקשות הזאת על העובדות הפכה את הריאיון איתה לכל כך עוצמתי.
קור הרוח שככל הנראה מאפיין את האחות מסורוקה בחייה המקצועיים ניכר היטב גם על המסך. לא בטוח שמישהו עצר מתישהו להסביר לנילי שהיא גיבורה. ההתנהלות שלה בשבי ללא ספק עזרה להציל חיים, אך מבחינתה נראה שזה המובן מאליו.
כל המעמד, כפי שהיא מתארת אותו בתחילת הריאיון עם בן שני, מביך אותה. האנושיות שלה, הנחישות שלה ובעיקר המקצוענות שלה - שהתבטאה אפילו בלהוסיף קלונקס לרשימת התרופות מצילות החיים שהיא ביקשה להעביר לחטופים - מתוארת על ידה בצורה צנועה להחריד. נראה כאילו היא מספרת את זה על מישהי אחרת.
זה הסיפור שלה, היא מדגישה. היא לא הייתה בוחרת לשתף אותו אלמלא היה לה מסר חשוב. מסר, שאגב, לא נאמר במפורש בשום שלב, אבל נצץ מתוך הדיסקית שענדה לצווארה עם המילים שכבר הפכו למנטרה: "הלב שלנו שבוי בעזה".
הסאבטקסט של העדות המטלטלת של נילי מרגלית ברור: המצב של החטופים בעזה היה רע גם כשהיא הייתה שם, אבל עכשיו הוא גרוע יותר. כל יום שעובר על החטופים בשבי פוגע להם בבריאות. בלי האחות המסורה שדאגה לבדוק את מלאי התרופות ההולך ואוזל ונדנדה לחמאסניקים שיחדשו את האספקה - קשה להעריך כמה זמן הם יוכלו לשרוד. זו הייתה קריאה לעזרה במסווה של ריאיון עיתונאי.
חשיבותה של התכנית "עובדה" הובהרה פה במדור במספר הזדמנויות קודמות. זה נכון היום יותר מתמיד. איכשהו גם במלחמה בה ממילא כל ערוצי הטלוויזיה מתמקדים בסיקור חדשותי שוטף, היוקרה של "עובדה" מנצנצת בגאווה מעל כל משדר טלוויזיוני אחר. זה פשוט מרגיש טבעי ומובן מאליו שאם יש סיפור גדול שצריך לספר, הוא יופיע אחרי כמה מילים מקדימות של אילנה דיין, ותחת המעטפת העיתונאית הכי מרשימה שיש לתקשורת הישראלית להציע. העובדה שכל העסק מלווה בצילומי רחפן (קרדיט לעמיר טרקל) שנראים כאילו נלקחו מתוך סרט של נשיונל ג'אוגרפיק הם כבר בגדר סיבוב הסכין בגב המתחרים שיכולים רק לקנא במוצר המוגמר.
אלא שהיתרון של "עובדה" בימים האלה לא נעוץ רק במוקד המשיכה שלה למרואיינים מעניינים או בכישרון הרב של הכתבים שלה. היתרון שלה הוא בהפרדה בין העיקר לתפל. ולכן הכתבה ששודרה עוד לפני הריאיון עם "החטופה שראתה הכל" היה לא פחות חשוב. המסמך הסודי שחשפה אילנה דיין בתכנית, לפיו המודיעין הישראלי הכיר את התכנית המבצעית של חמאס לפרטי פרטים במשך שנה שלמה יכול היה להיות עוד איזה אייטם קטן שמתאר את "המחדל" אצל אחד מהכתבים הצבאיים, אבל אצל "עובדה" הוא הפך לכתב אישום שלם.
המסמך, לפי אילנה דיין, מציג "27 עמודים ואסון אחד ידוע מראש שמבעבע כמעט בכל שורה". לפי דיווחים קודמים, פוליטיקאים בכירים ניסו בתקופה האחרונה להניח את ידם על המסמך הזה כדי להוכיח שכל האשמה היא על המערכת הביטחונית, ולנקות את ידי הממשלה. אלא שהמסמך המצמרר הזה, שניבא שנה מראש את האסון של ה-7 באוקטובר, ממש שלב אחר שלב, רחוק מלפטור את הדרג המדיני מאחריות. אפילו להיפך. אם ידעו על המסמך ולא פעלו - מדובר במחדל נוראי. אם לא ידעו על מסמך שהיה מוכר בכל צמרת קהיליית המודיעין - מדובר במחדל אפילו גדול יותר. דבר אחד בטוח: את התכנית הזאת של "עובדה" הולכים להקרין בוועדת החקירה שתקום פה בשש אחרי המלחמה.