אלה היו הימים הקשים ביותר, אלה היו הימים הרעים ביותר, היה זה זמן לכסילות, זה היה עידן הכפירה, הייתה זו תקופת המחשכים, זה היה חורף הייאוש, שום דבר לא היה לפנינו, כולנו היינו מתוכננים לגיהנום - בקיצור, התקופה הזאת דומה לכל תקופה של מלחמה בישראל, רק על ספידים. תקופה של מלחמת מידע, דעות קדומות, וחוסר תקווה במציאות חדשה. ובעיקר, האמת, לא נעים להגיד, זו תקופה קצת משעממת, שבסופה התקשורת מתמלאת במלל רפטטיבי חסר תועלת.
מה למדנו? 100 ימים למלחמה - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן
לפני הכול צריך להודות שקצת קשה לדבר על התקשורת הישראלית בזמן מלחמה, פשוט כי קשה בכלל להגיד מה נופל מתחת למטרייה של "תקשורת ישראלית". יונית וקושמרו שם, גם אודי והילה קורח. זה ברור. כאן 11 וידיעות אחרונות חלק. גם רשת ב' וגם ישראל היום. גם האתר שאתם גולשים בו כרגע. אבל האם גלי ישראל וערוץ 14 באמת עומדים באיזשהו דרישות סף של עיתונות? אם לא, למה יש להם קהל גדול כל כך? ואם כן, אז למה נראה שהם משדרים חדשות אחרות לגמרי מהמתחרים?
ואיפה בדיוק נמצאת על הסקאלה תחנת הרדיו המואזנת של גלי צה"ל? מדובר בתחנה שבה עובדים עיתונאים ותיקים ואמינים מצד אחד, ומצד שני - זו תחנת הבית של הצבא והיא כפופה למשרד הביטחון. האם במצב הנוכחי, ובכלל, אפשר להתייחס אליה ככלי תקשורת עיתונאי אובייקטיבי?
100 יום לתוך המלחמה נראה שאפשר להתחיל להפריד בין כלי התקשורת השונים ולתת בהם סימנים. אתרי האינטרנט, הגדולים והקטנים, התחילו לחזור לשגרה שמותאמת למצב בשטח. למעשה, נראה שגלישה באתרים הגדולים כמו וואלה, ynet או מאקו נותנת בימינו את התמונה הכי קרובה למציאות של ישראל.
מצד אחד, המלחמה תופסת תמיד את הכותרות הראשיות בכל האתרים, עם סיפורי הנופלים והחטופים שמובלטים לצד תדרוכים של דובר צה"ל ופרשנויות שקשורות להמשך הלחימה. ומצד שני, החיים עצמם נמשכים. זה חלק מהותי ב"ביחד ננצח" שכולנו מדברים עליו. מי שבאמת רוצה שישראל תנצח במלחמה, לא יכול להרשות לעצמו שהמדינה תעצור. זה יותר מבסדר לצאת לבית קפה, אפילו יותר מזה - זה הכרחי לנפש כמו שזה קריטי לכלכלה המקומית. כל אחד ומה שעושה לו טוב. זה בסדר להישאר בבית ולראות נטפליקס, זה בסדר לצאת להופעת מוזיקה וזה בסדר לקרוא כתבות על הכפיל של פוטין במדור "אסור לפספס" בוואלה. יש שיאמרו שזה הניצחון האמיתי על חמאס.
ויש מקום אחד שבו המציאות קפאה ב-7 באוקטובר ולא התאוששה ממנו, והוא הטלוויזיה. למעט בועות הפוגה מאוד נדירות בקשת 12 שפונו לטובת ה"כוכב הבא" ו"ארץ נהדרת", בכל שעה שבה תפתחו טלוויזיה תוכלו לראות כמה גברים מתווכחים בינם לבין עצמם על המלחמה, ומדברים בצורה נחרצת על המלחמה. אני כותב גברים כי זו המציאות: ככל שהמלחמה אורכת יותר זמן והפאנלים הופכים ליותר ארוכים ומשעממים, כך גם הגברים - לרוב עם עבר צבאי לא רלוונטי - משתלטים יותר על האולפן.
לראייה, עמי איילון, מפקד חיל הים בעברו וגם ראש שב"כ, המחיש את הבעיה היטב בריאיון ל"הארץ" כשהסביר מדוע הוא לא מופיע באולפנים למרות ניסיונו הרב: "עזבתי את הצבא לפני כ-30 שנה ואת שב"כ לפני כ-24 שנה. אני נמנע מלהגיע לפאנלים ולדבר על דברים שאני לא בקיא בהם ברזולוציה הנדרשת". אלא שהיושרה של עמי איילון היא היוצאת מן הכלל. להרבה אנשים שלא היו במערכת עשרות שנים אין בעיה לתת פרשנות נחרצת על דברים שהם באמת לא מבינים בהם יותר מנהג המונית הממוצע.
ונראה שהתרגלנו לזה. זה היה ככה במבצעים הרבה פחות קשים מאשר במלחמה הנוכחית, זה קרה גם בקורונה, אז זה רק הגיוני שזה יקרה גם הפעם - תחת האנרגיה הקשה ברחוב הישראלי של האסון הגדול ביותר שניחת עלינו אי פעם. השאלה היא כמה זמן צריך לעבור מהאסון הזה עד שהטלוויזיה שלנו תחזור להיראות כמו טלוויזיה אמיתית ולא אוסף של ראשים מדברים? אני אפילו לא מדבר על רמת הסיקור. יש טובים ויש רעים, כמו בכל דבר. זה לא רק ערוץ 14 שראוי לסקירה נפרדת, אלא למיינסטרים של המיינסטרים. אפשר, ואולי צריך, לדבר על הכניעה מראש של הכתבים הצבאיים לתדריכים של צה"ל, ובעצם לשיתוף הפעולה שלהם עם אותה קונספציה שהתפוצצה לנו בפרצוף ב-7 באוקטובר.
אני גם לא שופט את העובדה שלמעט "הארץ" ומספר אתרי אינטרנט עצמאיים, כלי התקשורת בישראל לא מסקרים את הצד הפלסטיני. כאן זה גם לא הזמן לשאול למה ישראל לא מאפשרת לעיתונאים זרים להיכנס לרצועת עזה ללא ליווי של יחידת דובר צה"ל, דבר שמגביל את אופן הסיקור. לכל דבר יש סיבות אובייקטיביות. גם לאולפנים הפתוחים הבלתי נגמרים מאז 7 באוקטובר יש מספר סיבות, אבל העובדה שאנחנו כבר 100 יום לתוך האירוע ולא נראה שמשהו באופק עומד להשתנות יש סיבה אחת מרכזית: כסף.
האולפנים המשעממים האלה שתוכלו לראות, אם תפתחו ממש עכשיו את הטלוויזיה, הם המוצר הכי זול שאפשר להפיק בטלוויזיה. האולפן כבר קיים, העובדים ממילא על הפיירול, האורחים בפאנל מגיעים בחינם (במקרה הרע הם מבקשים החזר על המונית לאולפן). המוצר כבר קיים, לצופים ממילא אין לאן לברוח אז המפרסמים מגיעים - והנה, יש משהו בטלוויזיה. ברקע יש יוצרות שאף אחד לא מתכוון להפיק את תכניות הטלוויזיה שלהן כי "זה לא הזמן". יש גם עובדות שדרשו מהן לצאת לחופשה ללא תשלום, עובדים שפוטרו ופרילנסרים שהודיעו להם שיחזרו לעבוד איתם אחרי המלחמה.
העניין הוא ש"אחרי המלחמה" הספציפי הזה לא נקבע על ידי צה"ל ולא על ידי הקבינט המלחמתי, הוא נקבע על ידי ערוצי הטלוויזיה. ברחוב תוכלו לראות אנשים הולכים לעבודה, יושבים במסעדות, יוצאים לסרטים, חוזרים אפילו לתיאטרון ולהופעות מוזיקה - ובטלוויזיה שלנו? טוחנים מים. מה שכן, צריך לומר ביושר, זה לא היה שונה בהרבה לפני המלחמה. ההבדל היחיד הוא שגם שעות הפריים טיים הופקעו לטובת שידורי החדשות, גם כשאין שום דבר לחדש.
היו לתקשורת רגעים יפים במלחמה הזאת, ובעיקר בתחילתה. דני קושמרו תפקד ב-7 באוקטובר כמו חמ"ל של איש אחד. אלמוג בוקר הצליח להעביר את תחושותיהם של תושבי הנגב המערבי ממקור ראשון, פשוט כי הוא אחד מהם. אילנה דיין דרשה לשאול שאלות קשות שכולנו שאלנו בינינו ובין עצמנו וקצת חששנו מהתשובה. אלא ש-100 ימים הכניסו גם את המערכות לשגרת מלחמה, ופינו את המקום לברברת בלתי נפסקת. זה קל, זה זול ומישהו שכנע את הערוצים הגדולים שזה מה שהקהל רוצה. הם טועים, אבל אם מישהו חושב שזה ישתנה בקרוב, יש לי קונספציה מה-6 באוקטובר למכור לו.