לפעמים נהנים ואז ג'נין ג'נין

לאט-לאט השמים נהיו יותר כחולים ופחות שחורים. מסיבת פורים כמעט נגמרה, המוזיקה שלא ממש המריאה התחילה לגלוש לנחיתה. עם עלות השחר האנשים נראים הרבה פחות סקסיים והרבה יותר כמו ילדים בפורימון של בית-ספר. אם אני הולך לישון עכשיו, אין סיכוי שאני קם בזמן לחתום בלשכה. הלכתי ישר למסעדה של יוסף. יש לי שעתיים להעביר, לרשותי קפה שחור, ליפסטיק שחור ועיתון צהוב.

"כשלמדתי באולימפיה", אומרת קורטני לאב ב “live through this”, הדיסק הכי טוב של Hole, "כשלמדתי באולימפיה, כולם היו אותו הדבר. נראינו אותו הדבר, דיברנו אותו הדבר, אפילו הזדיינו אותו הדבר". קורטני לאב למדה באוורגרין קולג', באולימפיה שבמדינת וושינגטון בארצות הברית. בתחילת שנות התשעים, אולימפיה הייתה יותר סיאטל מסיאטל, והפאנק רוק שעשו סביב אוורגרין קולג' נשאר בועט ומרדני גם כשהול ונירוונה הוציאו תקליטים אצל דייויד גפן. גם רייצ'ל קורי למדה באוורגרין קולג'. לפני יומיים היא נהרגה כשדחפור של צה"ל דרס אותה ברפיח בזמן שניסתה למנוע הריסה של בית. באדיבות צבא ההגנה לישראל רייצ'ל קורי לא תדבר יותר, לא תזדיין יותר. במחווה יוצאת דופן הצבא הרג אותה והוכיח לעולם שהוא לא מבדיל בין דם לדם.

ב"ידיעות אחרונות" בבוקר ה-18 במרץ 2003 כתוב על רייצ'ל קורי. הסיפור שלה מופיע במוסף 24 שעות, בין צרור עצות לסובלים מחרדת מלחמה לכתבה על קרפיון יהודי-אמריקאי שדיבר יותר מדי והפך לגפילטע פיש. לפי "ידיעות", רייצ'ל קורי היא סיפור פיקנטי אבל לא ממש חשוב; אחרת היו מוצאים לה מקום בעמודי החדשות. מצד שני – כפיקנטריה – היא קיבלה כפולה, כולל צילומים. בכל זאת, היא אמריקאית. אתמול נהרגו עשרה פלסטינים ברצועת עזה. ביניהם פעוטה בת שנתיים ונער בן 13. הם כן קיבלו מקום בעמודי החדשות: בעמוד 21, מצד שמאל למטה, בתוך ידיעה שכותרתה "5 טילי קסאם פגעו בשדרות". איש, אגב, לא נפגע.

את הרוב הגדול של עמודי החדשות מקדיש היום "ידיעות" לדבר החשוב באמת: המלחמה של ארצות הברית בעיראק שכנראה תתחיל סוף סוף. בצד ימין, מעל לכותרת, מופיעה תמונה של מישהו בתוך שעון יד שהמחוגים שלו מורים את השעה 23 דקות לארבע. האיש בשעון דומה לאלי כהן, האיש שלנו בדמשק, אבל מההקשר אני מניח שזה סדאם חוסיין. לידו כתוב "48 שעות למלחמה". האייקון הזה חוזר לכל אורך העיתון. בעמודים הראשונים יש הוראות לאיטום הבית ומחירון מומלץ לניילונים ודבק, ובבאים מומחים שמסבירים למה אין סיכוי שישראל תותקף. "ידיעות" בונה ומוכר פאניקה, אבל לרגע לא נותן שיתפסו אותו מפחיד את הציבור.

בינתיים הזמן עובר והמובטלים מתאספים אצל יוסף. המסעדה של יוסף היא ברחוב יבנה, מול הלשכה, והוא מתפרנס לא רע מהמובטלים ומדורשי העבודה. בדרך כלל אני מגיע אחרון, ועכשיו כשאני פה בבוקר אני מגלה שאין לי שום מושג איך הדברים מתנהלים באמת. על הטלפון הציבורי שמול הלשכה כבר תלויים דפים שמספרי החדרים רשומים עליהם. כל מי שמגיע ניגש קודם כל לרשום את עצמו, ואז בא ליוסף לקפה. מי שמספר החדר שלו עוד לא מופיע, תולה דף חדש ורושם את עצמו ראשון. עד שהלשכה תפתח דנים בענייני דיומא. אני מקשיב לשיחה - על העיתון נאלצתי לוותר לטובת מישהו שדיבר רוסית, שרצה אותו מאוד למרות שבבירור אין לו הרבה שימוש לעיתון בעברית. יוסף – חשוב לציין שהוא עיראקי - טוען שכל המלחמה הזאת היא כי אין לאנשים אומץ לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אין שום סיבה שהעם העיראקי יסבול בגלל סדאם חוסיין ובגלל שרון ובוש. עיראקי אחר מקרב המובטלים דווקא אומר את ההפך.

השעה שמונה והלשכה נפתחת. בבת אחת קמים כולם ופונים אל המדרגות. היום זאת הפעם האחרונה שאני חותם ומקבל על זה כסף. אני כבר לא שיכור ועוד לא ממש פיכח, מהתור לחדר 304 נראית המסיבה של לפני שעתיים רחוקה. גם רייצ'ל קורי שמתה לפני יומיים נראית רחוקה, וגם המלחמה שעוד יומיים אולי תפרוץ. אני עייף אבל אני לא רוצה ללכת לישון, כי יש לי הרגשה מוזרה שכשאני אקום משהו בסיסי מאוד עומד להשתנות.