פיסוק זה דבר חשוב. קריטי. בעידן המודרני, נראה שקצת שכחנו את זה. עד לפני כמה מאות שנים כתיבה הייתה נושא למקצוענים, וכעת, כל זב חוטם עם טלפון נייד עוסק מבוקר ועד ערב בכתיבה. הודעות טקסט, פוסטים בפייסבוק, סטוריז באינסטגרם וכמובן Captions בטיקטוק. כולנו כותבים כל הזמן, בלי שום תחושה של שליחות או קדושה שקשורה למילים שיוצאות לנו מקצות האצבעות. דוסטוייבסקי, שרק חיכה להפסקה במשרד הדואר בו עבד כדי לכתוב כמה מילים, יכול היה רק לקנא. וככה, פיסוק נכון הוא אולי הדבר היחיד שמפריד בין דור ה-Z לבין הכותבים האמיתיים, המקצוענים. הדינוזאורים שנמצאים בסכנת הכחדה.
פיסוק נכון הוא גם זה שיכול להפוך את שם היצירה "לוצ'יה די למרמור" מטרגדיה אפית על-זמנית למופע קומי. תוסיפו פסיק קטן אחרי שמה של לוצ'יה, ותגלו שם של מופע בידור שיכול להתאים לישראל קטורזה או שלום אסייג. אלא שצלילה לתוך עולמה הייחודי של לוצ'יה, או לוסי במקור הסקוטי של הסיפור שלה, מזכיר לנו כמה מופלאה יכולה להיות כתיבה מדויקת. כמה סיפור ספק אמיתי, ספק מיתולוגי, יכול להמשיך לרתק אנשים מרחבי העולם גם מאות שנים אחרי שנכתב, באינספור גרסאות ופורמטים. כמה אוניברסלית היא תחושת האהבה הנכזבת, כמה על-זמנית היא תחושת הבגידה, כמה שפיות יש בשיגעון בן מאות שנים.
נראה שאין באמת צורך להרחיב על "לוצ'יה די למרמור" פשוט כי הכול כבר נאמר על האופרה הזאת של המלחין האיטלקי גאטנו דוניצטי. אחת מהיצירות הכי פופולריות ברפרטואר האופראי, שמשלבת כמה אריות בלתי נשכחות, סיפור אהבה טרגי פשוט ונוגע ועיסוק מוקדם (ודי חתרני) בקשר שבין הנפש והלב. לא במקרה היא אחת מ-25 האופרות הכי מבוצעות במאה ה-21, כמעט 200 שנה אחרי שנכתבה.
גם בשנת 2024 יש מקום ליופי הזה. גם בישראל. בעיקר בישראל. אי אפשר להתעלם מזה שהאירוע היפה הזה קורה דווקא כשרוחות מלחמה נושבות ברחובות תל אביב, ומחוץ לכותלי בית האופרה יושבות משפחות של ישראליות וישראלים שנמקים בשבי חמאס בעזה ב"כיכר החטופים" שהפכה לסמל העצוב של התקופה הקשה בתולדות המדינה.
אי אפשר להתעלם מזה, כפי שאי אפשר להתעלם מהאסוציאציה האוטומטית לאורי זוהר מנפץ את מקלט הטלוויזיה מול האופרה "למרמור מאת פרלש". ואז צוחקים קצת. ואז נזכרים במציאות והחיוך נעלם. ככה זה. זאת המדינה שלנו, וזאת האופרה שלנו. יש מדינות שקטות יותר, יש בתי אופרה יפים יותר - אבל אין לנו במה להתבייש. אפילו להיפך, החיבור הזה בין הרחבה העצובה של כיכר החטופים וההפקה הבינלאומית של האופרה היא החיבור התל אביבי לחיים עצמם.
זאת גם הסיבה שאי אפשר באמת לכתוב ביקורת על ההפקה הנוכחית של "לוצ'יה די למרמור". גם אין באמת סיבה. זו אותה הפקה מצוינת שעלתה על הבמה בתל אביב כבר פעמיים ב-12 השנים האחרונות. לנעליים של הבמאי המקורי אמיליו סאחי נכנסה הפעם עומר בן סעדיה (גילוי נאות: בתו של מבקר הספרות באתר זה), על התזמורת הופקד המנצח האיטלקי קרלו מונטנרו והקאסט הורכב מכמה סולנים בינלאומיים מהרמה הגבוהה ביותר. כולם עושים עבודה נהדרת, אבל זו לא הסיבה שבגללה צריך להגיע לראות את ההפקה הנוכחית.
למעשה, את הביצוע המלא של האופרה משנת 2017 אפשר למצוא בעמוד היוטיוב של האופרה הישראלית, כאשר כמעט הכול זהה למעט הבדל אחד גדול מאוד. להבדל הזה קוראים הילה פחימה, ומכאן והלאה כל הביקורת תתרכז רק בדיווה המופלאה הזאת.
מהשורה ה-12 של בית האופרה, הילה פחימה מזכירה קצת את עופרה חזה. זו מחמאה. מהשורה ה-12 של בית האופרה, הילה פחימה נשמעת קצת כמו ג'ואן סאת'רלנד. זו עוד מחמאה. מהשורה ה-12 של בית האופרה, הילה פחימה מצליחה לגעת בלב כאילו היא לוחשת לכל אחד ואחת בקהל את מילות "אריית השיגעון" באוזן, ולא שרה את הליברטו הקלאסית במלוא הגרון במרכז הבמה.
הדמות של לוצ'יה מגואלת בדם. זו תמונה שאין צורך להפוך אותה למודרנית. מדובר בכלה בשמלה לבנה, שכרגע רצחה את בעלה במיטת הכלולות. הסצנה המצמררת הזאת מהמאה ה-19 עובדת גם היום כמו ביום שהיא נכתבה, בלי שום שינוי. לוצ'יה נבגדת על ידי משפחתה, ננטשת על ידי אהובה, רוצחת, מפסידה את אהובה, ואת חייה, ואיכשהו יוצאת מנצחת, חופשיה - מעטות הדיוות שמסוגלות להיכנס לדמות דרמטית כזאת בלי להיראות כמו סטריאוטיפ לא מוצלח של זמרת אופרה. מהשורה ה-12 של בית האופרה, הילה פחימה נראית כמו דיווה מעולם אחר, מתקופה אחרת. זו לא מחמאה, זו המציאות.
ספרי ההיסטוריה מלמדים שדוניצטי כתב עשרות אופרות. רובן נשכחו ונזנחו במהלך השנים. "לוצ'יה די למרמור" לא רק שרדה, אלא מעולם לא איבדה פופולריות. מריה קאלאס האמריקנית-יוונית נכנסה לנעליה של לוצ'יה בבתי אופרה ברחבי העולם, והציבה סטנדרט חדש לזמרות סופרן קולורטורה. הוורסטיליות שנדרשת ממי שמבצעת את לוצ'יה היא כמעט בלתי אנושית. פלא שהאריה המפורסמת שלה ניתנה בסרט "האלמנט החמישי" לחייזרית כחולה? זה תפקיד שדורש יכולות פיזיות שלא מהעולם הזה, יכולות שירה שמאתגרות את גוף האישה, יכולות משחק וכן, גם קסם אישי שאי אפשר ללמד. להילה פחימה יש את כל הנתונים האלה, ויותר.
אפשר היה לטעון שבסך הכול מדובר בפטריוטיות, מפלטו של הנבל, ועוד בתקופת מלחמה. הילה פחימה בסופו של דבר היא משלנו. הייתה ילדת מקהלה בכרמיאל, התאהבה בעולם האופרה והפכה לזמרת בעלת שם עולמי שמופיעה בבתי האופרה הגדולים בעולם. אפשר שלא להתאהב? בזמן ש"כל העולם נגדנו" יש לנו קול אחד להתנחם בו, שאף אחד לא יכול להתנגד לו.
לצדה על הבמה עומדים זמר בס רוסי (אלכסיי בירקוס המצויין), טנור אמריקני (אנתוני ווב שקולו נכנע לחלל הענק של בית האופרה הישראלי) ובריטון רומני (יונוץ פאסקו הסולידי, שהפך כבר לבן בית בשדרות שאול המלך בתל אביב) - ביניהם, הכוכבת "המקומית" מצליחה להתבלט לא רק בגלל תעודת הזהות שלה והיכולת שלה לנהל שיחה קולחת בשפת התנ"ך, אלא בזכות העובדה שיש לה סטאר קוואליטי נדיר. לא רק בנישה המצומצמת ממילא של עולם האופרה, אלא בכלל.
אם הייתה נולדת לפני 60 שנה, היא לא הייתה יכולה ללכת ברחובות מנהטן או לונדון בלי שמעריצים היו דורשים ממנה חתימה. אם הייתה נולדת לפני מאתיים שנה היא הייתה חיה בארמונות פאר והופכת לאחת מהאצילות של החברה הגבוהה בפריז או ברומא. אבל היא נולדה בגליל, במדינה בה עולם הרוחניות התרבותי הצטמצם לבדיחות של אורי זוהר ו/או תפילות לבורא עולם של אורי זוהר. ומצד שני, איזה מזל יש לנו שזכינו לחיות בדור של הילה פחימה, שמוסיפה הרבה חיים וצבע לאמנות הקלאסית הזאת. כל עוד הילה פחימה מבצעת את לוצ'יה בבית האופרה, אי אפשר שלא לראות את היופי בעולם, ולרצות להציל אותו.
בסוף הפרמיירה המרגשת של "לוצ'יה די למרמור" ביום ראשון בבית האופרה בתל אביב, עמדו אלפי ישראלים ולא הפסיקו למחוא כפיים להילה פחימה, שנראתה נרגשת אך הצליחה להחזיק פאסון של דיווה. זה נמשך מעל ל-10 דקות של מחיאות כפיים סוערות שפשוט לא פסקו. צופים ניסו לזרוק לעברה פרחים, אבל כשלו בדרך. הפרחים נפלו לפיט התזמורת, כאילו גם הם ביקשו להשתחוות לכוכבת הגדולה.
זו לא הפעם הראשונה שהילה פחימה מופיעה בבית הזה, לא הפעם הראשונה שהיא מוכיחה את הכישרון הגדול שלה ולא הפעם הראשונה שהיא זוכה לאהבת הקהל - ועדיין היה משהו ראשוני באוויר. משהו שלא ראו בהיכל הזה שנים. מין חיבור חדש ומיוחד, שמתעלה על המוזיקלי או הלאומי.
נראה שברית האוהבים הזאת שנבנתה השבוע בין הקהל לדיווה הגדולה הולך להימשך עוד שנים. כמו סיפור האהבה של מריה קאלאס עם בית האופרה בקובנט גארדן, כמו הקשר החזק של פאברוטי עם לה סקאלה במילאנו, כמו הקשר של הפילהרמונית הישראלית וזובין מהטה. הלוואי. אולי זאת רק האפלה החזקה שבחוץ, שגורמת לכל אור קטן לזרוח באהבה גדולה כל כך. ואולי זה הדבר האמיתי. ביציאה מבית האופרה, חזרה לעצב הגדול ששורה בכיכר החטופים, קשה היה להאמין שיש מקום אחד בישראל בו זורח כל כך הרבה יופי.