הבטיחה ולא קיימה: אדוה דדון החמיצה את המפגש עם אימהות הנמ"ר

כותרת של כתבה היא הבטחה, מעין חוזה עם הצופה, הקורא או המאזין, לאמור: הנה מה שתקבל אם תישאר פה עד הסוף, עכשיו תחליט אם אתה בפנים או לא. הכתבה המרכזית של המדורה המרכזית, מהדורת החדשות הנצפית ביותר בישראל (כמות הצופים במהדורה המרכזית של 12, שווה כמעט לכל יתר הערוצים - 11,13 ו-14 גם יחד), הוקדשה למה שזכה בצה"ל ובתקשורת לכינוי "אסון הנמ"ר".

11 לוחמים נהרגו כתוצאה מפגיעה של נ"ט בנגמ"ש המשופר, שהחליף את הברדלס הישן והרע, זה שבימיי עם מדים היינו מתבדחים על כך שאפשר לחדור את דפנותיו בזריקה של אבן. למרבה הצער, גם הנמ"ר, למרות הגנת מערכות מתוחכמות כאותו "מעיל רוח" מפורסם, התגלה כפגיע - ובמקרה הזה גבה מחיר עצום בחיי אדם.

מפגש של מרבית האימהות ללוחמים שנהרגו לא צריך מראיין או מראיינת, הוא צריך מצלמה שתתעד כל רגע בו - והעבודה החשובה של מספר/ת הסיפורים, תגיע דרך עבודת העריכה. האם זה מה שקרה בכתבה שארכה כ-20 דקות? תכף נברר, אבל קודם כל על הבטחה שהופרה: הקדימונים לכתבה העלו את השאלה "מה באמת קרה שם?" שאלה שטומנת בחובה הבטחה לממצא משמעותי, גם הכותרת בכתוביות שהופיעו לאורך כל הכתבה, הבהירו: "אדוה דדון עם אימהות הלוחמים שנפלו והממצאים שהצילו חיים". ובכן, אדוה דדון הייתה שם, גם האימהות שהרטיטו, כל אחת בדרכה, את מיתרי הלב. ממצאים דרמטיים? לא ממש.

כן, היה איזה דיון בנוגע לכבש פתוח או סגור, והיה גם את עניין המטאדורים, טילי כתף נגד מבנים, שבמקרה הנורא שלפנינו התפוצצו כתוצאה מפגיעת הנ"ט והעצימו את התוצאה הקטלנית. ההוראה מאז היא לאכסן אותם מחוץ לנמ"ר. אני לא מקל ראש חלילה בהוראת הביטחון הזאת, שהרי יודע כל חייל בצה"ל מיומו הראשון בטירונות: "הוראות בטיחות נכתבו בדם", אבל תחקיר מטלטל אין כאן, רק נוהל חדש שנועד למנוע הישנות של מקרה דומה.

מאחר שאת הנושא הזה, שמוצג בכותרת, אפשר למצות במשפט אחד, הופכת הכתבה של דדון לשיח אימהות שכולות. חלילה לי מלפקפק בעוצמתו של שיח שכזה שכל משפט שני בו מעלה דמעות בעיני הצופה, אבל בהיעדר מסגרת סיפורית ברורה, זהו שיח אימהות שהגורל האכזר קיבץ יחד במקרה.

אפילו זה היה יכול להיות בסדר: שימי מצלמה, תני לה לרוץ ואחר כך טווי את הסיפור בחדר העריכה, אבל דדון (כהרגלה) מנסה להפוך את הלימון הזה מכל עבריו בניסיון לבדוק מהיכן אפשר לסחוט אותו עוד קצת.

דדון נראית מאוכזבת מהאימהות השכולות על שאינן יוצאות בהחלטיות נגד צה"ל ותובעות תשובות. ברגע השיא היא משמיעה משהו שהוא על גבול הגערה: "מדהים שאני יושבת פה עם אימהות", היא אומרת, כלא מאמינה שאם שכולה אינה ממהרת להסתער על המפקדים, לשאול מדוע חודדו הנהלים רק לאחר האסון, לתבוע חקירה שתמצא אשמים.

אחרי שהדרמה בתחקיר הכזיבה, מנסה דדון כיוונים אחרים. לרגע נדמה שזה יכול להיות סיפורו של פדיה מרק, המ"מ שנפל באסון (ושאמו אינה משתתפת בכתבה):

פדיה ז"ל היה עד לרצח אביו בפיגוע ירי כשהיה בן 15. אחיו ששירת במוסד נהרג בתאונה במהלך שירותו ודודו נפל ביום הראשון של הלחימה, בקיבוץ בארי. רק שבהיעדר נציג ממשפחתו, הסיפור הזה מוזכר רק כבדרך אגב. אחר כך נדמה שמרכז הכובד עובר למ"כ שלא היה בנמ"ר - ונפצע בעצמו בהיתקלות אחרת, אבל גם שם לא מסתתרת דרמה יוצאת דופן (עד כמה שצריך להוסיף דרמה על סיפור שבבסיסו הוא עוצמתי).

אז חוזרים לשיח האימהות ולקריאה במכתביהם או המסרונים האחרונים ששלחו הבנים שנפלו. מילים אחרונות שנותרות אחרי אדם צעיר הן מסימני ההיכר הבולטים והייחודיים של המערכה הנוכחית. אולי זו הטכנולוגיה שהופכת כל טלפון ליחידת תיעוד, אולי נוספה לכך גם ההמתנה הארוכה על גבול הרצועה בטרם נכנסו החיילים לפעילות מבצעית, אולי יש כאן אפילו יד מכוונת של המפקדים שמעודדים את החיילים להותיר אחריהם מעין צוואות.

מכל מקום, זה קורע את הלב - רק שדדון מצליחה להחמיץ אפילו את הרגע הזה בנסותה לסחוט ממנו עוד דמעה: כשאחת האימהות קוראת את מכתבו של בנה שכותב לה "את כל עולמי", מדובבת דדון את האם: "ואת זה הוא כותב לך... לאמא שלו... את כל עולמי" - כאילו בכלל צריך לנבור במשפט כזה שמרסק כל לב כבר משמיעה ראשונה.

נדמה שהנטייה הזאת שלא להסתפק בלהביא דברים כהווייתם, בעיקר כשהם מרגשים דיים גם כך, אלא להוסיף עליהם אובר-דרמה, היא עקב אכילס של דדון. זה קורה כשהיא רודפת אחרי נוכל עלוב נפש כדי להציג אותו כארכי-פושע, זה קורה כשהיא מוצאת נעל "כנראה של סינוואר" בבית הרוס בח'אן יונס ולמרבה הצער זה קורה לה גם כשהיא ניצבת מול משפחת השכול.

כך יוצא שבמקום לספר סיפור דרמטי, מטלטל ומרגש, אולי אפילו גם נוקב כפי שהבטיח הפרומו: "מה באמת קרה שם?", אירוע שמועצם בעקבות היכולת לספר סיפור כהלכתו, מקבלים הצופים סיפור שהוא דרמה מינוס הדרך שבה מתווכת לנו אותה הכתבת. חבל.

לאחרונה אני פוגש רבים שאינם מנותקים מהחדשות, אבל כבר לא מסוגלים לצרוך אותן. כלומר, רוצים להישאר מחוברים, אבל מבלי להתחייב למהדורה מרכזית של שעה וחצי. ובכן, הפתרון הבא מוצע לכל מי ששגרת יומו מאפשרת לו להיות מול המסך כבר בארבע אחרי הצהריים, או בשפת קשת: מול שידורי האולפן של עמליה דואק ועופר חדד. בפאנל יושבים כל רכיבי האיי-ליסט של הכתבים והפרשנים: ניר דבורי, אוהד חמו, דפנה ליאל, עמית סגל - ושחקן חיזוק נהדר בדמותו של נדב אייל.

התוצאה היא מהדורת חדשות קולחת, שבהנחה שלא קורה משהו דרמטי מדי בארבע השעות שנותרו עד למהדורה המרכזית, עונה על כל צרכיו של הצופה. במיוחד שווה להתעכב על הדיונים שבין עמית סגל לנדב אייל.

אני מודה שסגל, שתמיד החזקתי ממנו כנבון והרהוט במערכת החדשות שלו (גם כשתוכן דבריו גרם לי להסתייג), איבד לאחרונה חלק ממניותיו מרגע ששיעבד חלק מהיגיון הברזל שלו למניפסט פוליטי: מאותו "סרטון בחירות" בספריה הלאומית ועד לאופן שבו מסגר את הכרעת בג"ץ באשר לפסילת ביטול עילת הסבירות, שהיה לא מדויק, בלשון המעטה.

ועדיין, גם בתקופה רעה שלו עמית סגל בולט בכל פאנל חדשותי. לרוב מעמתים אותו עם אמנון אברמוביץ', התר אחרי משחקי מילים וחידודי לשון בדרך אל מסקנה ידועה מראש. לעומת זאת נדב אייל מייצג מישהו שחושב הפוך מסגל כמעט בכל נושא, אבל מצליח לאתגר הן אותו והן את הצופים, עד שנשאלת השאלה מדוע לא לקדם אותו לשעה שבה יוכלו יותר צופים להנות מדיון לא מתלהם, בין שני אנשים שלא חושבים אותו הדבר, אבל לא מדברים בסיסמאות.

בימים שבהם אני יכול להרשות לעצמי לצרוך טלוויזיה כבר משעות אחרי הצהרים, אני מסתפק בשעה שבין ארבע לחמש, מה שמפנה את הערב לסוג אחר של אקטואליה דרמטית (להבדיל כמובן). במקרה של אתמול: הדרבי התל אביבי.