גדי איזנקוט הוא סיוט של מראיינים. הוא היה כזה עוד הרבה לפני האסון הנורא שקרה לו ב-7 בדצמבר. יש מרואיינים שחיים בשביל המצלמה ורק מחכים לירות כותרת אחרי כותרת, מנגד ישנם מי שלא היו מסוגלים לייצר אחת גם אם רצו - כי הם פשוט לא אנשים מעניינים. איזנקוט שייך לסוג השלישי: מרואיינים עם מאגר כותרות עצום ששומרים עליו סגור. התשובות קצרות, מדודות ומחושבות, לעולם לא יותר מתשובה ישירה לשאלה - ולרוב גם פחות. הוא לא יחליק בלשונו או יתפתה לספר משהו שלא התכוון, גם אחרי השבר הגדול וגם לנוכח התסכול שהוא חווה כבר שבועות ארוכים כחבר קבינט.
לפרקים, הזכיר הריאיון איתו ב"עובדה" (קשת 12) קבוצת כדורגל שמנסה לפרוץ בונקר של יריבה. אילנה דיין נעה ימינה ושמאלה, מנסה לייצר צירופי שאלות שאולי ייצרו הזדמנות, מגביהה תובנות מלמעלה בתקווה לעקוף את המגננות הגבוהות - אבל ההגנה לא נשברת. היא לא נשברת לקראת היום ה-30 למותו של גל איזנקוט ז"ל, כשזקן האבל עדיין מכסה את פניו של אביו, וגם לא מספר ימים אחר כך, כשדיין עומדת איתו על המצוק והם צופים יחד בגלים המתנפצים על החוף. אין ספק שאיזנקוט האב הבין את המטאפורה שהתחבאה בלוקיישן, אין ספק שגם חשב עליה, אבל השער נותר נעול.
רק זמן קצר לפני הריאיון הזה, בפתיחת המהדורה של היום ה-104 למלחמה, סיפר דני קושמרו על ציון יום הולדתו העצוב של כפיר ביבס, וסיים בדרמטיות: "לא נשכח, לא נסלח. מי שעשה את זה ישלם". החיבור הזה בין איזנקוט לבין כל מה שמקיף אותו, הוא המפתח לשבור את הבונקר. רק מי שאיבד חברי ילדות וחברים לדרך, פקודים ואת בנו שלו, רק מי ששלח אנשים לקרב יודע שעם הבולשיט הזה אי אפשר להמשיך. הוא לא מוכן לדבר בפאתוס ולמכור לנו עוד תמונת ניצחון מדומיינת, פשוט מפני שאין אחת כזאת.
מזה מספר שבועות מחליפה ישראל את "יחד ננצח" ב"מה חשוב יותר". זה קמפיין מתוכנן, ציני ואכזרי שמציב את שתי מטרות המלחמה המנוגדות זו מול זו: "הניצחון" מול חיי החטופים. כך נולדה האמירה האומללה ההיא של צחי הנגבי על "לשקול" פגיעה בסינוואר גם על חשבון פגיעה בחטופים. כך גם הבהיר בפעם המי יודע כמה ראש הממשלה במסיבת העיתונאים שלו מוקדם יותר: ממשיכים בכל הכוח, גם אם הוא מסרב לומר לאן. עם ההתמכרות הזאת לדרמה, איזנקוט לא מוכן להשלים. זהו הסדק הראשון בשכבת המגן העבה שלו.
"צריך לגלות מנהיגות ביכולת לומר אמת לאנשים, להתוות דרך", הוא אומר, ודיין מזהה את ההזדמנות: "היום יש לנו מנהיגות שאומרת אמת?", התשובה קצרה וחדה כמו תמיד. כשאיזנקוט אומר שחיי אזרחים קודמים להרג אויב, הוא דרמטי הרבה יותר מהשטחיות של הסיסמאות באולפנים. כשהוא מדגיש שהדיון האסטרטגי על סיום המלחמה היה צריך להתחיל לפני חודשיים וחצי - הוא מגיע הכי קרוב שיש לו לקריאת שבר. כשהוא קובע שכאן לא יהיה אנטבה ו"מי שאומר לציבור שאפשר להחזיר את החטופים בלי עסקה, מוכר לוקשים", הוא מגלה אומץ גדול הרבה יותר משל ראש מפלגתו.
אסור כמובן לשכוח לרגע שאיזנקוט הוא עצמו חלק מהבעיה. במהלך כהונתו כרמטכ"ל התעצבה בגבולות ישראל טבעת הטרור הקטלנית, ואיתה גם התפיסה השגויה לגבי עומקה והסיכון שבה. הוא אמנם הזהיר והתריע כחבר כנסת בחודשים שקדמו למתקפה, שלח מכתבים וזכה ללעג של השופר הבכיר ברדוגו, אבל באותה מידה גם התגלגל כרמטכ"ל ממבצע למבצע ומסבב לסבב, מפספס את מסך העשן בדמות עיר תחתית שההתכתשויות האלה הסתירו. בוועדת החקירה גם הוא יידרש לתשובות מפורטות הרבה יותר משסיפק עד כה.
ובכל זאת, ההבדל בינו לבין אחרים הוא שהסגנון הקצר והישיר שלו מסרב למרוח. אחריות לא לוקחים, היא בנויה לתוך התפקיד. אין צורך להכריז עליה או לנאום, הוא מרגיש אותה היום כפי שהרגיש כלובש מדים. האחריות הזאת מאפשרת לו גם להזכיר לנו שמלחמה היא אמצעי למטרה. ללא תכלית, היא מובילה לתסכול ואובדן, לפרימה של מוסכמות חברתיות עמוקות ופירוק שותפות הגורל. ללא קידוש החיים, היא מתמכרת למוות.
על פי שלל דיווחים מהדיון הדרמטי שנערך ארבעה ימים לאחר פרוץ המלחמה, גדי איזנקוט היה אחד האחראים המובילים למניעת התגלגלותה של ישראל למערכה רב זירתית, שלנוכח מה שלמדנו מאז - ספק אם היו לה המשאבים הכלכליים, הצבאיים, החברתיים או המדיניים לנהל. הוא לא חף משגיאות, לא כל עמדה שלו נכונה אוטומטית רק כי ענד פעם שני פלאפלים וחרב על כל כתף, אבל הסירוב שלו לחבק את המלחמה בכל מחיר, הופך אותו לשונה דווקא על רקע הכאב העצום שהוא נושא עמו.
בהודעה האחרונה ששלח לבנו גל לפני נפילתו, היה איזנקוט קצר כהרגלו: שני לבבות ואגודל זקור כלפי מעלה. זה אולי נראה סתמי במבט ראשון, אבל ההודעה הזאת מקפלת בתוכה המון. האהבה והידיעה שנהיה בסדר קשורים זה בזה, אי אפשר להפריד ביניהם. זה גם יהיה המבחן הגדול שלו בשבועות הקרובים. גל נפל במשימה למען החזרת גופות של חטופים לקבר ישראל, אביו חייב להצליח במשימה להחזיר את חבריהם בחיים למשפחותיהם - או לשבור את הכלים. הכרה באחריות לא תפטור אותו כאן, הוא יודע את זה.
136 חטופים נמצאים עדיין במנהרות חשוכות בתוך עזה, בתוך תופת בלתי ניתנת לשיעור. אם נאבד את האהבה אליהם, לא נוכל לחזור לשגרה. בבנייה מחדש של ישראל, אם תתקיים, רק אנשים שמסוגלים לחבר בין השניים יוכלו להנהיג אותנו, עם הרבה יותר אנושיות והרבה פחות דרמה. עם ההבנה שהחיים שלנו חשובים יותר ממותו של האויב. אחרת, לא יהיה כאן בסדר.