האורך לא קובע. זה נכון, חוץ מאשר במקרים שזה לא נכון. למשל, בכתבות מגזין טלוויזיוניות, האורך מאוד קובע. קחו לדוגמה את התכנית האחרונה של "אולפן שישי". מי שישב מול ערוץ 12 וניסה לתזמן את אורך הכתבות גילה שלנורות האדומות של האלוף במיל' יצחק בריק הקדישו במהדורה פחות מ-8 דקות. הכתבה של עידו סולומון עם חטיבת הצנחנים בח'אן יונס ארכה כ-13 דקות. הכתבה המצמררת של יעל אודם עם אלמנות כיתת הכוננות של כפר עזה שחזרו לראשונה לקיבוץ ארכה כ-18 דקות. ואז הגיעה הכתבה האחרונה שחצתה כבר את רף ה-20 דקות, לא כולל ההקדמה של דני קושמרו. זו הייתה כתבה על כלבה, תרתי משמע.
בעיתונות מוכר השימוש במילים "כתבה מלטפת". באנגלית מכנים את הכתבות האלה "פלאף פיס" (מילולית: כתבה עם פלומה). אך למרות שקשה לצפות בכתבה של ציון נאנוס על הכלבה מייקי ולא לרצות ללטף את פלומות השיער שצמחו לה מעל הפרווה שנחרכה בעזה, זו לא הייתה כתבה מהסוג הזה. אפילו להפך. זה סיפור על גבורה, על הקרבה, על נחישות, על השראה, ובעיקר - על קורבן.
ציון נאנוס ליווה את סיפורה של כלבת עוקץ שנפצעה קשה בפעילות מבצעית בעזה, לאחר שהסתערה ראשונה על בית ממולכד כדי לחפש חומר נפץ, ונפגעה מרימון שהתפוצץ ליד ראשה. היא איבדה לחלוטין את חוש השמיעה וחוש הראייה, וספגה פגיעה משמעותית במוח מרסיסים שחדרו לראשה. כל זה לפני שדיברנו על הפגיעה הנפשית, שהפכה כלבה אמיצה ועצמאית למפוחדת וחרדתית.
בגיל 7 (בערך גיל 50 בשנות אדם, לכלבה בגודל שלה) עם כזאת פגיעה קשה לאיכות החיים, סביר להניח שכל כלב אחר בעולם היה זוכה להמתת חסד. הסיפור של מייקי אחר. זה לא סוף טוב במובן הקלאסי, מכיוון שבדיוק כפי שאף אחד לא שאל את מייקי אם היא רוצה להיות חיילת בצה"ל, אף אחד גם לא שאל אותה אם היא רוצה להיות נכה לכל החיים ולהעביר את שנותיה האחרונות ללא מאור עיניה וחוש השמיעה שלה.
בין אם מדובר בנס רפואי, כפי שהגדירה זאת אחת מהמומחות בווטרינריה שהתראיינה אצל נאנוס, או סתם טעות בסטטיסטיקה, העובדה שמייקי חיה היום הוא סיפור מטורף בכל קנה מידה. אבל כפי שציון נאנוס עצמו השכיל להבין - בראיית הרנטגן האנושית הנדירה שלו - לא מדובר בסיפור על כלבה, אלא בסיפור עלינו. בהחלטה מודעת נאנוס החליט לזנוח את השיפוטיות, ופשוט נתן למצלמה שלו לצלם את האנשים שהתגייסו בכוחות עילאיים כדי להציל את חייה, ונתן לתמונות ולעובדות לספר את הסיפור הגדול הזה.
האחות שטיפלה במייקי מספרת שדרך הטיפול בכלבה הפצועה, היא הרגישה שהיא מסייעת למאמץ המלחמתי. אחת הווטרינריות שטיפלה בה מסבירה במילים פשוטות וכנות כי "אולי הטיפול במייקי זה בעצם הריפוי שלי ושל הצוות. אם היא תהיה בסדר ואם היא תשתפר, אז גם לכולנו יש סיכוי". וכן, גם הלוחם האמיץ עם הנעליים האדומות שלא עזב לרגע את המיטה של החברה הכי טובה שלו, הראה את הצד הרגיש והמרגש של החיילים שלנו, אלה שבהאג מעלילים עליהם שהם מבצעים רצח עם. זה הסיפור שלהם, וזה בהחלט גם הסיפור שלנו.
הכתבה הזאת מרגשת כל כך לא בגלל שהיא נבנתה כמו סיפור מתח גדול מהחיים שנגמר ב"נס רפואי". היא מרגשת כי אחרי יותר מ-100 ימים של סיוט - שרחוק מלהיגמר - זכינו לקבל הצצה למראה ולראות את עצמנו כפי שאנחנו רוצים לראות. זכינו לראות את מה ששווה להילחם עליו. את האנושיות הבסיסית שלנו. בצד השני של הגדר בעזה חיים מחבלים חסרי אנושיות שמסוגלים לרצוח תינוקות, אבל בצד שלנו לא מסוגלים אפילו לוותר על חיים של כלבה.
לא נגלוש הפעם לשאלות מוסריות על עצם השימוש בבעלי חיים לצורך מלחמות של בני אדם, מכיוון שהפעם לא מדובר רק על כלבה שהצילה חיים של חיילים, אלא גם נתנה הרבה כוחות למתמודדים עם המצב בעורף. מאנשי הרפואה בבית החולים אסף הרופא שהתנדבו להפוך את מייקי לכלבה הראשונה שמקבלת טיפול בתא לחץ, ועד לאחרון הצופים של "אולפן שישי" שייאלץ לנגב את הדמעות מהנחישות האנושית, לצד הגבורה החייתית.
ההתאוששות של הכלבה הגיבורה לא באמת אמורה להדהים אף אחד, בטח לא אנשים שקצת מכירים את היצורים הנפלאים האלה. באופן מפתיע, כלבים אינם מומחים בווטרינריה. הם לא יודעים לפענח תוצאות CT מורכבות, לא יודעים לקרוא דיאגנוזות ולא מבינים מה המשמעות של המילים "לא להחיות" שכתובות להן על הכלוב בבית החולים. מייקי לא החליטה לשרוד. היא לא "נאחזה בחיים", כפי שהגדירה זאת הווטרינרית שטיפלה בה, היא פשוט עשתה מה שכלבים עושים במקרים כאלה. הם לא נוטשים אותנו אף פעם, גם אם הם לא יכולים לראות אותנו או לשמוע אותנו, הם יודעים שאנחנו לצדם. יכול להיות שמייקי הבינה, בחוכמתה החייתית, שיש מדינה שלמה שזקוקה לראות אתה רודפת שוב אחרי כדור, אפילו בלי להכיר אותה.
מייקי שרדה את המלחמה כמו פורסט גאמפ שחטף כדור בישבן ויצא מווייטנאם, אלא שבדיוק כמוהו היא הייתה צריכה שמצלמות טלוויזיה יצלמו אותה כדי להעביר את המסר על מה שקורה שם אל הציבור. זה מה שהופך את הכתבה של נאנוס ליותר ממסחטת דמעות, אלא לחשובה. אחרי הצפייה הארוכה והמתגמלת אנחנו נשארים עם הידיעה שיש עוד הרבה מאוד נשמות טהורות של כלבים וכלבות שנגדעו במהלך מלחמות ישראל, כולל בזאת הנוכחית.
הרבה מחבריה של מייקי ליחידה הקריבו את חייהם למען מדינת ישראל. השמות שלהם לא מוקרנים ביום הזיכרון בערוץ 33. באתרי החדשות לא מוציאים פושים עם הכותרת "הותר לפרסום: הכלב רקסי נפל היום במהלך פעולה מבצעית". אבל הם שם בשבילנו, בנאמנות ותמימות אין קץ. לכל הפחות, הגיע הזמן שנפסיק לכנות את המחבלים המפלצתיים של חמאס בכינוי "חיות". מגיע לגיבורים שלנו על ארבע לפחות את זה.