אנשי הצוות של "מסכנים שכאלה" ממש לא מסכנים. מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה האחרון, בו זכה בפרס אריה הזהב, הוא הפך לאחד הסרטים המדוברים והמהוללים של השנים האחרונות. הלהיט הזה עלה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע כשבאמתחתו 11 מועמדויות לאוסקר, יותר מכל סרט אחר חוץ מאשר "אופנהיימר", ועם נציגות בכל הקטגוריות המרכזיות. נוסף לכך, רשימת הפרסים, השבחים והמועמדויות שלו עוד ארוכה, והוא גם זכה להצלחה מסחרית נאה בארצות הברית ובמדינות אחרות בהן כבר הופץ.
זהו שיתוף פעולה נוסף של סטון והקולנוען יורגוס לנתימוס, שהתחיל את דרכו כבמאי יווני אלמוני והפך לאחד השמות החמים בהוליווד. הם נפגשו לראשונה ב"המועדפת" המהולל ב-2018 ועשו מאז גם סרט קצר יחד, ויש להם עוד סרט עלילתי ארוך בקנה. הסרט מבוסס על ספרו של אלסדייר גרי, שכשלעצמו שואב השראה מקלאסיקות כמו "פרנקנשטיין" ו"קנדיד", בין השאר.
בספר, שיצא ב-1992, העלילה מתרחשת בסקוטלנד של המאה ה-19. הסרט מעביר את זירת ההתרחשות אל לונדון, אבל נשאר באותה תקופת זמן, ומשתמש באותו בסיס עלילתי.
אמה סטון מגלמת את בלה, צעירה בהיריון, שקופצת מגשר כדי לשים קץ לחייה. מדען אקסצנטרי, בגילומו של וילם דפו, מוצא אותה ומחזיר אותה לחיים בדרך מיוחדת: העובר שלה נשאר בחיים, והוא משתיל בה את המוח שלו. עכשיו יש לה את הגוף שתמיד היה לה, ומוח של תינוקת, וקצת כמו ברבי בשובר הקופות הגדול של הקיץ, היא צריכה ללמוד את הכל מהתחלה ולגלות את העולם מחדש.
כלומר, אמה סטון מגלמת כאן אישה עם תודעה ויכולות שכליות של עולל. המצחיק הוא, שאם היא היתה מגלמת מישהי שיש לה מגבלות מלידה, הרשתות החברתיות היו זועקות שזו חרפה שליהקו אותה, ולא מישהי שהיא כזו בעצמה. כיוון שהדמות שלה לא נולדה עם מוח של תינוק, אלא השתילו אותה בו, זה נחשב לגיטימי, והשחקנית צוחקת כל הדרך אל האוסקר. רואים איך אפשר לעקוף את משטרת התקינות הפוליטית?
כך או כך, בלה מתבגרת במהירות. היא מגלה כמה נעים לגעת לעצמה בין הרגליים, ונדהמת כשהמשרתת של האחוזה נבוכה לשמוע על כך. אחר כך נכנס לחייה עורך דין רודף שמלות בכיכובו של מרק רופלאו. הוא לא שיער כי אי פעם יפגוש מישהי עם יותר חשק מיני ממנו, אבל מגלה כי לזוגתו החדשה יש יחס יוצא דופן לסקס, אותו היא מכנה בתמימות "קפיצה עצבנית" ("Furious Jumping"). אין בה כל בושה, והתיאבון שלה לא יודע שובע.
יחד איתו, בלה יוצאת למסע חובק עולם, שמוביל אותה לאלכסנדריה וגם לבית בושת בפריז. דרך המפגשים המיניים והלא-מיניים עם המינים השונים, היא לומדת על העוולות של הפטריארכיה, על אי-הצדק בעולם, ועל כוחן של סולידריות בין המעמדות ושל האחווה הנשית. היא אוטו-דידקטית שלומדת מהר, ומפתחת לא רק שליטה בגוף שלה, אלא גם ובעיקר תודעה חברתית ומעמדית. מה שהיה מוח של תינוק הפך למוח מודע, חריף ועירני. לאור הדרך שהגיעה לעולם, היא לא לוקחת כמובן מאליו את מה שפגום, ונחושה לתקן אותו. העולם שינה את בלה, ועכשיו היא רוצה לשנות אותו.
"מסכנים שכאלה", אם כך, הוא סיפור על לידה מחדש של אישה בשם בלה, אבל גם על יותר מכך - על המרד בערכים הוויקטוריאניים, ועל הלידה של עידן הנאורות על כל הערכים שלו, בהן רציונליות ופרוגרסיביות. בעולם הקומיקס נהוג לתת לדמויות Origin Story, המסביר איך הן הפכו למה שהפכו. "מסכנים שכאלה" הוא גם סיפור מקור שכזה, אך לא של גיבורת-על, אלא של פילוסופית ופעילה חברתית.
אמה סטון מגלמת את הדמות הזו בצורה שאי אפשר להפריז בערכה. היא מופיעה כמעט בכל שנייה של "מסכנים שכאלה", וסוחפת ומחשמלת לא רק את הקהל אלא גם את השחקנים והשחקניות שבצידה.
קל לדבר על התעוזה. סטון הרי מבלה חלק ניכר מהסרט בעירום, עם שלל פרטנרים/יות ובתנוחות שונות ומשונות. אך באמת שכל זה שולי לעומת ההישגים האחרים שלה. היא משכילה לגלם באופן משכנע כמה מצבי תודעה שונים לחלוטין, ולהמחיש באמצעות פניה וגופה התעוררות מינית, אינטלקטואלית, חברתית, מעמדית ומגדרית. יש לה שליטה מלאה בכל הכלים שעומדים לרשותה. היא פראית, מקסימה, שנונה, ונחושה. בלי שום יומרה, מניירות או מאמץ, מצליחה לספק הופעה חד-פעמית.
הסרט כמכלול, לעומת זאת, פחות מושלם. מה מבדיל בינו לבין כמה סרטים אחרים מהעת האחרונה, שגם כן עסקו בצורה יצירתית בשאלות חברתיות, למשל "משולש העצבות"? לא הרבה, רק התצוגה של סטון, והפרובוקטיביות שלו.
למה בעצם צריך כל כך הרבה סצינות סקס וכל כך הרבה עירום? "מסכנים שכאלה" הזכיר לי את "רושל רושל", הלהיט הפיקטיבי בו צופים ב"סיינפלד", שהיה פארודיה על הקשר ארוך השנים בין "סרטי איכות" לעירום של הדמות הראשית. בדומה לו, נדמה כי לנתימוס משתמש במטריה של "הקולנוע האמנותי" כאצטלה להראות נשים עירומות.
הבמאי יודע למשוך את תשומת הלב של הקהל, אך מרבה למתוח את החבל יותר מדי. הוא והצלם רובי ריאן משתמשים בצורה מוגזמת בטריקים ובשטיקים כמו עדשת עין הדג, זומים, צילום בשחור-לבן וכיוצא בכך. חוץ מאשר לרשום בגרפיטי על הקיר "יורגוס לנתימוס היה פה", הוא עושה הכל, ולא תמיד ברור למה זה תורם, חוץ מאשר לאגו ולמוניטין שלו כווירטואוז.
מוזיקת המיתרים שכתב ג'רסקין פרדרקיס מצליחה להיות מינורית ולא להשתלט, ובכל זאת להותיר חותם, לעורר רגשות ואי-נוחות. הכוריאוגרפיה מובילה לסצינת ריקוד מסעירה, וגם התלבושות כאלה. עיצוב ההפקה זוכה גם כן לשבחים, אבל בעיני הוא הרבה פחות מוצלח. הסצינות המתרחשות על ספינה או באלכסנדריה הזכירו לי סרטים על פי אגאתה כריסטי, למשל "רצח על הנילוס". כמוהם, גם פה הרקעים נראים לא פעם כמו גלויות מצועצעות.
את התסריט כתב טוני מקנמרה, שעבד עם הבמאי גם ב"המועדפת", ושוב עושה כאן עבודה שמבקשת בעיקר להתיישר עם צו האופנה ולמצוא חן. כרוח הימים, "מסכנים שכאלה" נהנה לתלות את כל הצרות בחשודים המיידים. הפואנטה שלו היא שבלה יוצאת למסע עם יכולות שכליות מינימליות, אבל אז מגלה כי הטיפשים האמיתיים הם כל הגברים שמסביבה, ובעיקר הגבר הלבן שמשלב בין אימפריאליזם, קפיטליזם וסקסיזם. למרות כל הפאתוס שיש בו, התסריט נראה בסופו של דבר כמו עלון של מרקסיזם למתחילים. בניגוד לבלה, שלפחות פועלת מתוך בתשוקה ובאמונה אמיתית, אצלו זה קורה בנחת מדושן עונג, ובמה שנראה כאופורטוניזם טהור.
בשיר הנפלא "It's Gonna Be Ok, Baby", הלהקה Muna מונה את הצ'קליסט שצעירה פרוגרסיבית צריכה לעבור בימינו: "את תעברי לעיר הגדולה, תתנסי בקומוניזם, ותרדי לבחורה אחרי שקראת לה קצת פרנץ פאנון". זה כמעט אחד לאחד המסלול של בלה בסרט, מה שממחיש עד כמה הוא מתמסר לטרנדים. בעיני, אמנות גדולה היא כזו שמאתגרת את הטרנד או משחקת איתו, ולא כזו שתופסת עליו טרמפ.
לכן, "מסכנים שכאלה" הוא אולי אחד הסרטים המדוברים של השנה, אבל קשה להאמין שיהפוך לקלאסיקה על-זמנית. אמה סטון, לעומת זאת, היא משהו אחר לגמרי. בלה תהפוך לאייקון, והתצוגה שלה בדמותה תהיה מודל מעורר השראה, שעוד הרבה שחקניות יבקשו לחקות. זו הופעה מעוררת השראה שראויה לחמישה אוסקרים, וגם בעוד חמישים שנה ידברו עליה