יונית קיבלה מאדווה דדון את השידור בקול חנוק. כולנו בכינו איתה בבית

זה היה ערב קשה שהפך ללילה קשה ולבוקר קשה אף יותר. כמו בכל מערכת יחסים ארוכה, שבה מבינים הצדדים זה את זה לא רק כשהם מדברים אלא גם בשתיקות וביכולת לקרוא בין השורות, כך גם ביחסים שבין התקשורת הישראלית לצרכניה.

בכל בית בישראל ברור שכאשר צמד המילים "קרבות קשים" (גם "חילופי אש כבדים" או "קרבות עזים") מרחף מעל לכותרות, סימן הוא שהחדשות אינן מה שמספרים לנו, אלא להפך: מה שעדיין אסור בפרסום. כך אירע שכבר משעות אחר הצהרים חסו כל החדשות בצילן של צמד המילים הנורא, זה שכל ישראלי יודע כבר לפרוט לפרטי פרטים שבשורה התחתונה שלהם: יש בינינו כרגע משפחות שהדפיקה על דלתן עומדת לשנות לנצח את מסלול חייהן.

אלא שגם כאשר מותרים לפרסום שלושה שמות של קציני צנחנים, ממשיכה האוזן לשמוע את אותו זמזום מטריד שרומז שהרע עוד יותר עדיין לפנינו. איך יודעים? בכל כמה דקות, בין אייטם לאייטם מהאולפן של רפי רשף, דרך זה של עודד בן עמי ועד לקרן מרציאנו ויונית לוי, עוברים אל הכתב ניצן שפירא בשטח.

ה"שטח" אינו שטח הקרבות (למעט בכתבה ספציפית, במסגרת המהדורה המרכזית, שבה התלווה שפירא אל הכוחות הלוחמים), אלא צומת בדרום. לשפירא אין מה לומר, מעבר למשפטים כלליים מאוד לפיהם מהמקום בו הוא נמצא נשמעים "הדי פיצוצים", אבל עצם שיבוצו בכל רבע שעה של ידיעות אחרות, זועק שלפנינו אירוע מתגלגל.

האירוע הזה יוסיף להתגלגל כל הלילה, יהפוך בבוקר לכותרת לפיה על שמות שלושת ההרוגים עליהם דווח אמש, יש להוסיף עוד עשרה שמות - ובשעה 07:46 עולה המספר ל-21 (למרבה הצער אולי לא סופי, אך נכון לרגע כתיבת שורות אלה), מספר שהנפש מבקשת להדוף על הסף, אפילו באווירה מתמשכת שבה הורגלנו כבר לבשורות איוב.

על פניהם, שמותיהם וכתובותיהם, יש בין הנופלים מתנחלים, תושבי ערי המרכז, עולים חדשים וחדשים פחות, חילונים ודתיים. המשותף לכולם, מעבר ליום פטירתם, היה שמדינתם קראה להם והם באו, למרות הביקורת, למרות חילוקי הדעות. לא צריך להתעטף בממלכתיות מעושה כדי להבין שרק בכך יש לקח חשוב לכולנו, לפיו זה בסדר שבאולפני החדשות יהיו חילוקי דעות, כל עוד זוכרים שבחזית יש מי שנלחמים כתף אל כתף - ולמרבה הצער גם נופלים זה לצד זה.

באולפן תכנית הבוקר של ניב רסקין דווקא אין מחלוקות גדולות. שם רגילים לסכם את חדשות הערב הקודם, בדרך כלל על ידי פאנליסטים מתחלפים מתוך מעגל קבוע. אלא שהבוקר הם העבירו את עיקר החדשות. רסקין הוא מגיש ותיק, אבל נדמה שחדשות הבוקר היו כבדות וגדולות על כתפי המערכת שלו, בעיקר כי היה צריך כבר להיות ידוע לה מול מה היא מתמודדת.

כך למשל אי אפשר שבפאנל ישבו שני שרי "יש עתיד" לשעבר, ח"כ מאיר כהן וח"כ אורנה ברביבאי. זה לא שהשניים השמיעו את עמדותיהם בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת, אבל עדיין יש טעם לפגם בשיבוץ של שני נציגים מאותה מפלגה כמלווים למשדר חדשותי מתמשך. מי שטוען להומוגניות באולפני החדשות, מתכוון בדיוק לזה.

מעבר לבשורות הקשות, נדמה שמה שמפריע לרסקין היא התחרות הלא הוגנת מצד הפלטפורמות החדשותיות הלא רשמיות, אלה שמתגלגלות בין ערוצי הטלגרם וקבוצות הווטסאפ. למרבה הצער זה גורם לו להוביל דיון עקר באולפן. הוא מתלונן על מספרים גרועים בהרבה אליהם נחשף בערוצי השמועות, וכן על פרסום שמות יחידות ואף שמות נופלים. אכן מדובר ברעה חולה, אבל בתלונה יש שתי בעיות:

הראשונה היא שאי אפשר לחנך את הציבור - הפצת שמועות וצריכתן הן חולשות אנושיות. מי שמתאפק מלצרוך אותן, קל וחומר מלהפיצן בטרם יקבלו פומבי על ידי מקור מוסמך, דן את עצמו לאי-ידיעה, כלומר - גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. הבעיה השנייה היא שבמקרה דנן השמועות היו נכונות: המספרים המפחידים שהתגלגלו ברשתות לא הופרכו אלא רק קיבלו תוקף רשמי.

כמה מילים על דובר צה"ל, לא על תא"ל דניאל הגרי עצמו אלא על הפורמט של הודעות לתקשורת.
אחד הנימוקים נגד השתתפות בתקשורת השמועות היא המחשבה על המשפחות בבית, אלה שנכנסות לחרדה נוכח הידיעות הלא רשמיות. אבל - וזה אבל גדול: אם נקבעה הודעה לתקשורת לשעה 07:30, הרי שהיא צריכה להתחיל בדיוק במועד.

אפשר להבין שבכל רגע מתווספים עוד פרטים, שיש ניסיון לעדכן ולדייק את ההודעה, כיאה לגורם שאין מוסמך ממנו. ובכל זאת, מאחר שלעדכונים אין סוף, חייבים בצה"ל (ובאולפנים) להבין שלא ניתן להראות את הבמה המוכרת כל כך ריקה ולספר לצופים שעוד מעט תימסר הצהרת דובר צה"ל.

אפקט ההמתנה הזה, נוכח הריבוע עם שני המיקרופונים בתחתית המסך, מכניס מדינה שלמה לחרדה. זה טוב למתח החדשותי ומרתק את הצופים אל המסך גם בשעת בוקר מוקדמת יחסית, אבל זה כל כך מגונה עד שאני אפילו לא רוצה לחשוד בערוצי השידור שהם עושים זאת בכוונה - ומכיוון שכך, מנגנון התיאום בין דובר צה"ל לתקשורת חייב להיות מדויק יותר.

בשורות האיוב מכות באולפנים דווקא אחרי לילה שהיה בסך הכל לא רע לראש הממשלה: הכותרות דיברו על המשך הקרבות, בדיוק כפי שהבטיח, ובמקביל החלו דיווחים, על פי הדברים שאמר למשפחות החטופים, לפיהן ישראל הניחה על שולחן המשא ומתן הצעה משלה. לא צריך להיות מעריץ גדול של נתניהו בכדי להודות שלפחות בינתיים הצדק אתו - למרות דילול הכוחות הלחימה לא פוסקת, ורק חבל שזה קצת מלחיץ את מי שרגילים לפקפק בו.

כך, בתום ידיעה על העמקת פעילות צה"ל בחאן יונס, הפנתה יונית לוי שאלה מוזרה אל האלוף במיל' שהיה לפרשן, ישראל זיו: "אנחנו רואים את הלחימה הזאת בחאן יונס, אבל האם זה נכון לומר שישראל מתקשה להשיג הכרעה?" והתשובה לוקחת את הצופים למחוזות "היום שאחרי", זה שאת הדיון אודותיו דוחה כל העת ראש הממשלה.

הצופה ההגון (לא ה"ביביסט" אלא סתם מי שעיניו בראשו), לא יכול שלא לצפות בזה, מבלי לחשוב שלמגישה הבכירה של המהדורה המרכזית יש אג'נדה שמבקשת להוביל שיח חמצמץ - והיא לא תיתן גם לכותרות שמעידות על מציאות הפוכה לבלבל אותה. כלומר, ברור שישראל עדיין רחוקה מלהשיג הכרעה, בכך יודה גם ראש הממשלה בעצמו, אבל מסגור של ידיעה שמבשרת על המשך הקרבות, בהקשר הזה, הוא מניפולציה - או כמו שאוהבים לומר בחוגים המקורבים לנתניהו: "הנדסת תודעה".

זה לא הדבר היחיד שעליו חוזרת לוי כמנטרה. הקיבעון השני שלה הוא נושא החטופים. למען הסר ספק, אין כאן ביקורת מוסרית: החטופים הם פצע שלא מפסיק לדמם בנשמתו של כל ישראלי - ומן הראוי שכך יהיה. יחד עם זאת, אי אפשר לסנן בסוף כל ידיעה (למשל בסוף השיחה דלעיל עם ישראל זיו) "ויש גם את כל הנושא של החטופים".

כן, יש את "הנושא הזה של החטופים", אנחנו מודעים לו וזוכרים אותו גם בלי התזכורת הקבועה של לוי, ש"נדחפת" כמעט לכל דיון והופכת מעמדה מוסרית לגיטימית ואף נכונה, למטרד שמזיק לעצם העניין, שהרי היכולת היחידה של משפחות החטופים להמשיך ולנהל מאבק אפקטיבי בעניינם, היא רק בדרך שבה יתכתבו עם רצון הציבור להכרעה צבאית.

אפילו מי שמנהל את הקמפיין התקשורתי שלהם, רונן צור, מבין את זה היטב: כדי להישאר נטועים בלבבות הם חייבים שלא להצטייר כמכשול להישג צבאי. זה אכזרי, אבל זאת המציאות שלוי אולי מתקשה להבין - אם יציעו למרבית הישראלים עכשיו את השבת כל החטופים תמורת המשך שלטון חמאס, ההצעה תידחה על הסף.

והיה גם רגע אחד של חסד, רגע עצוב מאין כמוהו, שמוסס לרגע את הפסאדה התקשורתית שמחויבת להישאר עניינית. זה היה כשאדווה דדון הציגה ריאיון שערכה עם רס"ן איליי לוי ז"ל, מתל אביב, מ"פ בצנחנים, שנפל אתמול ברצועה.

בסוף הריאיון (שצולם ב-15.11), היא מדובבת את לוי (הקצין) לדבר על בת הזוג שלו, לספר לה כמה הוא אוהב אותה. לפני כמה ימים הסתייגתי כאן מהסגנון של דדון, אבל הפעם, יש להודות, הוא הלם את הסיטואציה באופן שאין מרגש ממנו, עד שגם דדון נחנקה מבכי.

בכי, ממש כמו צחוק, יש בכוחו לדבק - וכך גם יונית לוי קיבלה ממנה את השידור בקול חנוק. דמעות לא היו שם ולא התפרקות, אבל שבריר היבבה שהבליח לרגע, גרם לכל עין בבית לדמוע. כן, אפילו למערכת חדשות שהתרגלה כבר לדווח על אירועים שאין קשים מהם, יש רגעי שבר.